בעודי בין מאות אנשים אי שם בדרום. ובחברה מבורכת אני מוצא מעט נחמה, באנשים צבעוניים ועשן סמיך ולבן. ובעבודת הכפיים אני מוצא מעט נחמה, בשרירים הנוקשים, בעייפות הכבדה, ביקיצה המייסרת ובשמש הקופחת. באלכוהול אני מוצא מעט נחמה, פחות מפעם ואולי זה לטובה. ואני מוצא נחמה גם בעצמי, וקצת מזקיף את גבי ונותן לעצמי לצמוח. ואני מוצא נחמה בידיעה שאין על מה לנחם את עצמי, רחמיי העצמאיים התעופפו להם אל אופק חורפי שוודאי ישוב בעתיד. אבל כרגע יש הרבה נחמות קטנות שמגינות עליי מפני סכנות וצרות ומפני התהום החשוכה והעמוקה שתמיד נמצאת שם. אני קצת פחות על הקצה אבל אני לא מרגיש שאני קצת פחות אני, וגם בזה אני מוצא מעט נחמה.

ובאהבה הצעירה כבר אין את האש הראשונית אלא להבה מתקתקה ומעט מוזרה. אולי מעולם לא התרגלתי לזה, לדעיכה ולשגרה של הרומנטיקה. אבל כשהיא מחייכת וכשאני שואף את הריח שלה לתוכי אני מצליח להדליק את המדורה. ורק להרגיש את האצבעות שלה שלובות בשלי ולהעביר יד על העור החלק שלה ולהסתכל לה לתוך עיני הענבר אני מצליח להדליק את המדורה. רק מפחד מהרגע שהיא תיכבה כי מעולם לא הייתי טיפוס של אש בוערת. 

וסך הכל פחות טוב לי בבית וטוב לי שם יותר, וזה אבסורד ועילאי וכל מה שאי פעם רציתי. מפחד מהתמוטטות. מרוב שטוב הכל כל כך עדין ומאוזן. קורא שוב את מאה שנים של בדידות וקצת מאד מאבד את עצמי עכשיו בבית. בלי השמש, בלי אנג'י, בלי הדרום. והחברים הם כמו בלוני הליום שאין לי כוח לאסוף אז אני צופה בהם נדבקים לתקרה. אני רק יכול לשכב על הגוף ולתת לרוח הקרירה של מאוורר התקרה להקפיא אותי קצת ולהפשיר את עצמי שוב ביום שלישי. לא יודע מה נהייתי, אבל אני אני. אני ממש מקווה. כי זה הכי חשוב לי בעולם.

אביב שמח

הדבר הגדול ביותר שתלמד אי פעם הוא רק לאהוב ולהיאהב בחזרה