מנוחת הלוחם. קצת חמרמורת מפמפמת בראש. אני כותב לה שבא לי למות מרוב שהוא כואב, היא שואלת "שווה את זה?" ואני עונה לה "תמיד." וזה ממש נכון כי נהניתי אתמול ממש והרבה זמן לא נהניתי ככה. חוץ מזה איזה חג אביב שמח ואיזה מזג אוויר מגניב ונהייתי צמחוני יש מצב שיצמח מזה משהו טוב, אבל תכלס לא באמת אכפת לי כי החיים שלי ממש יפים וכל מה שאני צריך נמצא באמתחתי ואני רק מקווה שזה יימשך ככה.
על מי אני עובד
אנג'י היא כמו מלכת הקרח ואי אפשר לקרוא אותה היא עושה לי את המוות חוץ מזה שלפעמים היא עושה לי טוב אבל בעיקר את המוות. איך אפשר לסבול משהו כזה? לפעמים אני חושב שאני הולך להפרד ממנה פשוט כי היא לא מחייכת מספיק ואז אני נזכר שאני אוהב אותה ואז אני לפעמים חושב שלא. אני דפוק מהעצם או שכולם ככה? תכלס לא אכפת לי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
