מה יש לי לספר על עצמי? ההא. לא יודע. לא יודע איך תבחרו להציג אותי, אתם והעריכה המניפולטיבית הזאת שלכם. אני שאגי וזהו. זה לא מספיק? אהה. אוקיי. (מדליק סיגריה)

לא יודע. אני קצת נגד סטיגמות ואני פשוט יודע שבצורה כזו או אחרת אתם הולכים להכניס אותי לאיזשהיא משבצת. אני יכול להיות הפלצן, אני מוכן להתפלסף. ועם כל הזמן הפנוי שם בוילה אני בטוח שזה יהיה הדבר העיקרי שאני אעשה. אני אוהב לרכל, אני יכול להיות הרכלן. בסופו של דבר כשלוקחים לך הכל ומשאירים לך רק בני אדם אז כל מה שנשאר לך זה לרכל. אני אוהב לדבר על אנשים ואני אוהב לנתח אותם ואני אוהב לעקוץ אותם קצת גם בפנים ובעיקר מאחורי הגב, אבל אני לא חושב שאני בן אדם מרושע. אני אוהב לרכל אבל בחיים אל תבואו אליי עם איזשהיא אג'נדה חברתית. שונא שאומרים לי עם מי להסתובב, שונא שאומרים לי מי בסדר ומי לא. רק כשאני אומר את זה זה בסדר.

אולי זה אומר שאני הצבוע. אני יכול להיות צבוע אבל אני מודה שאני צבוע. אני יכול גם להיות הטראבלמייקר, אם תרצו. אני לא באמת שואל אתכם. פשוט תנו לי את המקום ואת האנשים לעשות צרות. לשגע אותם קצת. רק שם בוילה, כשאתה יודע שאתה מוקף באינספור מצלמות ואין לך רגע של פרטיות אתה יכול להסתובב במעגל באמצע הסלון ולצרוח. לא יודע מה אני אצרח. אולי "אני בובה על חוטים תראו תראו תראו אני כאן כדי לבדר אתכם!!!!!אהההאהא". מה אתם אומרים?

כשאני אכנס לוילה אני רוצה, רגע לפני שאני יורד במדרגות, להסתכל למראה בעיניים ולהגיד "אני יודע שהיה איזה שמאלני קיצוני תל אביבי שחקן שנתן לכם מניפסט קומוניסטי אנטי ממסדי רגע לפני שהוא ירד במדרגות אל חיקו של האח הגדול, אבל מה שאני רוצה להגיד זה שאל תשפטו אותי, לא משנה מה נראה לכם, אל תחשבו שאני פחות טוב, אל תחשבו שאני יותר טוב מכם, תזכרו שכולנו בני אדם, אל תשנאו אותי, ותאהבו אותנו רק בשביל מי שאנחנו"

(מנגינת פסנתר עצובה)

אם יש לי סיפור עצוב? לכולם יש סיפור עצוב, לא? לפעמים אני תוהה אם אתם יוצרים איזון בין הדמויות הטראגיות ולדמויות הגרוטסקיות שאתם מכניסים. משום מה זה אף פעם לא בא ביחד. אסור לצחוק על מישהו ולרחם עליו בו זמנית. למרות שזה תמיד בא ביחד. מוזר. בכל מקרה, סיפור עצוב? לא יודע. אני אתחיל עם זה שנולדתי פגום. ממש ממש פגום. גנטית, פיזית. וכשאתה נולד פגום, גנטית, פיזית, אז לא משנה כמה יגידו לך שאתה לא פגום, כמה יגידו לך שאתה ילד יפה ושגדלת להיות בחור נאה ומקסים ושיש לך עיניים מטריפות, אתה אף פעם לא באמת תאמין להם. אתה לגמרי פגום, מאה אחוז. כי ברגע שמשהו קטן בך פגום, גנטית, פיזית, אתה לא באמת בן אדם שלם. ואני נולדתי פגום, וסחבתי את העול הזה על הכתפיים והוא היה לי ארון קבורה לכל החלומות שלא יהיו לי בגלל הפגם הזה. ובכיתי לילות שלמים. מיררתי בבכי. וספגתי עלבונות כל בית הספר היסודי, וניסיתי לטשטש, ניסיתי להסתיר, להתעלם. אבל אי אפשר. אתה נולד פגום פיזית, גנטית, וזה לא משחרר.

עם הפגם הגיעה החרדה החברתית. או שקודם הגיעה הביישנות. לא יודע, זה כמו הביצה והתרנגולת. אבל דבר רדף דבר ומצאתי את עצמי לוקה בחרדה חברתית. אולי עם החרדה אני אחכה לשנת השירות. אז פשוט הייתי ילד ביישן, מכונס בעצמי, ילד מחשב שכזה, לא יצאתי הרבה מהבית, רוב החברים שלי היו כינויים אלמוניים בפורומים נידחים על אנימה ומוזיקת מטאל.

ואז הגיעה התיכון. וכשאתה פגום פיזית, לוקה בחרדה חברתית לא מאובחנת, מכונס ומופנם בעצמך, אתה מפתח גם פגם נפשי שלא משתחרר, והוא כמו בור ממש ממש עמוק של ריקנות שאי אפשר למלא, ואני בחרתי לקרוא לו התהום. וכשאתה בתיכון אתה רוצה להיות כמו כולם. לשכוח שאתה פגום, למלא את התהום. נמאס לך להתבצר בחדר. אתה רוצה חיים, אתה רוצה שמחה, בחורות, חברים, בילויים. ואז מגיע האלכוהול. בהתחלה אתה לא יודע איך להקל את זה, ודרושות לך שתי הרעלות אלכוהול כדי להבין את הקטע. אבל זה בסדר, אז מה אם הבכת את עצמך בפומבי, אז מה אם המשפחה שלך בקושי יכולה להסתכל אלייך בעיניים כי עוד לא מלאו לך שש עשרה חורפים ואתה כבר מקיא את הוודקה וארוחת הערב של אמש במפתן הדלת. 

לא, לא, אחרי כמה זמן אתה מבין את הקטע. אתה שותה בצורה קצת יותר שקולה. שותה, שותה, שותה, עד ממש שנייה לפני שאתה מאבד את עצמך. ואז אתה לא אתה אבל אתה גם לא מורעל. לא לגמרי. ואז כיף לך. כיף לך! כמה כיף לך, בחיי! אתה משתכר מתי שאתה יכול. סוף סוף אתה חברותי, סוף סוף אתה רוקד, סוף סוף אתה נהנה במסיבות, אתה חברמן. יא אללה, אחי. הצלחת. אז אתה שותה ושותה, ובמדורת ל"ג בעומר, מטושטש מוודקה רדבול אתה פוגש את החברה הראשונה שלך. כן, החברה הראשונה של הילד הפגום והחרדתי והמכוער הזה שהוא אתה. ואתה לא מאמין.

אז אתה שותה ושותה. אתם נפרדים ואתה שותה ושותה ושותה. ואז מגיע הקיץ ואתה הולך למסיבות ושותה ושותה ושותה. מגיעה י"ב. ואתה שותה ושותה ויוצא למסיבות עם חולצות מכופתרות כמו שיש לבליינים בתל אביב ומוצא את עצמך עם בחורות שאתה לא זוכר ביום שאחרי ועם ריח של קיא עלייך ובכלל לא זוכר שהקאת. אבל אתה כל כך נהנה. אלוהים, כמה שאתה אוהב את זה. ואז אתה מתחיל עם הסמים. קשה להשיג חומר טוב בהתחלה, אז אתה מתחיל עם מבסוטון שלא משפיע הרבה. אחרי זה אתה מנסה ג'מייקן נייס גאי ואחיייייי איך שזה דופק לך את השכל. אתה לא יכול להגיע לג'וינט והמוח שלך מתערפל ואתה חושב שאתה שועל ואתה רואה את חבר שלך מתערבל מולך בעיגולים של כחול והלשון שלך מתלפפת כמו אתה לא יודע. איזה כיף. גם אלכוהול וגם סמי פיצוציות. אתה על גג העולם.

ואז אתה מגיע לשנת שירות. אתה יוצא מהבועה שלך. אז עוד אלכוהול. עוד ועוד ועוד ועוד ואתה לא מפסיק לשתות ואז הם מתחילים לקרוא לך שיכור וככה הם קוראים לך. וכולם יודעים שאתה שיכור כי אתה פגום. ואתה לא יודע אם הם יודעים שאתה פגום פיזית או נפשית או שניהם ביחד. בשנת השירות אתה מגלה שאתה לוקה בחרדה חברתית. עכשיו יש לך תירוץ להבריז מכל מיני דברים. תירוץ לא לאהוב אנשים. אתה לא יודע אם אתה מתרץ כי לפעמים אתה ממש ממש ממש פוחד. אז אתה שותה. אז אתה מעשן.

כשאתה בבית אתה רוצה ליהנות כמה שיותר. אז אתה מעשן עוד ועוד ועוד ואתה עובר לדברים חזקים יותר ואתה מרגיש את הסאטלה והיא כבר לא עולה, היא מטפסת, כמו קופים שמטפסים על עצים עבותים בג'ונגלים של אפריקה. ככה. אחחחח. ואתה מרגיש שאתה מאבד את עצמך, אתה מדמיין זרועות תמנון מושכות אותך למטה כשאתה מנסה להירדם מסטול במיטה ואתה אומר לעצמך שלא תעשן יותר כי אתה מרגיש קרוב מדי לתהום. אבל תראה, המשכת.

וזה לא מפסיק.

אז אתם מבינים, אולי תקחו אותי על תקן הפגום. הבן אדם הלא יוצלח הזה שהחיים שלו עוד לא התחילו, עוד לא התגייס אפילו, והוא כבר מרגיש שהוא זרק אותם לפח. הוא כבר יודע שהוא הולך למות צעיר אז למה לוותר על ההרגלים המגונים. הוא רוצה להפסיק להיות פגום אז הוא מבקש שינתחו אותו, וזה הדבר הכי קשה בעולם לבקש שינתחו אותך. כי אז הוא ממש אומר לאנשים שסביבו, ממש ככה: "א נ י  פ ג ו ם" ועם כל הברה הלב שלו נסדק. אתם מבינים בכלל כמה זה מצלק, לחיות ככה? מצורע. מצורע. מצורעעעעעעעעעע! קחו אותי בתור המצורע. אין לי סיפור עצוב. נולדתי פגום וכל מה שהיה לי זה את עצמי והעולם הפנימי שלי.

תכף הולכים לתקן אותי, ככה אני מקווה. אני כל כך מתבייש. אין לכם מושג כמה אני מתבייש. לא יכול להסתכל לאנשים בעיניים. כל מה שמחזיק אותי זה התקווה שזה יעבור, ואחרי שזה יעבור יהיה יותר טוב, ואולי אני לא אצטרך לשתות יותר ולעשן יותר ואני אלך ואעשה גם טיפול נגד החרדות. אני יודע שלא, אני אוהב להשתכר ולעשן. אבל אתם לא מבינים כמה אני מתבייש. אני רוצה לחתוך את עצמי אבל אני מרגיש חתוך מכל הכיוונים.

אז זה אני. אני אוהב לרכל ואני מצולק. ואני חרא. ואני הזוי ודפוק מהשכל. ונראה לי שיהיה מגניב להיכנס לבית האח הגדול. אולי זה ידפוק אותי עוד קצת. אולי עוד תראו התאבדות בלייב. ערוץ 20 בחיים לא ידע כל כך הרבה צופים. האא. האאאאאא. 

אוקיי. נתראה בוילה. ביי.