הגלגול הזה זמני. הכלי הזה, הגוף הזה, זמני. הייאוש הזה, העצב, זמני. האושר שם באופק, כמעט נדמה

נצחי.

עשרים ואחת יום, שלושה שבועות, זה מה שנשאר לגלגול הזה. זה מה שנשאר לעצב התהומי. יש לו תאריך תפוגה, לדכאון. יש לה תאריך תפוגה, לבושה. שלושה שבועות בדיוק, והמחוגים חגים לאט לאט, חלודים, התקתוק נשמע צורם ולא עקבי. שלושה שבועות ירגישו לי כמו הנצח שאף פעם לא ביקשתי. אבל לעצב יש תאריך תפוגה, ויש בזה כדי לנחם ולו במעט.

אבל הוא גובר, הוא גובר, הוא גובר. בידיעה שהוא תכף מגורש ומאבד אחיזתו בי העצב גואה בי כמו נחשול. הדכאון והתסכול כמו שלוחותיו שוחים לי במערכת הדם ומקלקלים אותי. שלושה שבועות לפני ורק האופק הוא לי לעוגן. אבל תכף זה נגמר, תכף זה נגמר, תכף זה נגמר. התמודדתי איתך כל החיים שלי, היית לי כחייזר מעוות וחולני הדבוק לגבי, גפייך עוטפות אותיי כזרועות תמנון ומושכות אותי מטה. זה נגמר, תכף זה נגמר. תן לי סיבה להאמין שהעצב יש לו סוף.

תאריך תפוגה, זה כל מה שהייתי צריך.

שלושה שבועות לפני הגלגול הבא לא הצלחתי להאמין. שיהיה טוב, שיתקנו אותי. הולכים לתקן אותי. לא אהיה עוד זחל, ואחריי שאעטוף את עצמי במספיק קורים כדי לחפות על הבושה אני אתעורר, ביום בהיר אחד, בעוד שלושה שבועות ויום, פרפר. הגלגול יושלם. התיקון עבד. לא מצליח לראות את זה, אבל אני כמה לזה עם כל חלקיק בתוכי. 

תחבושות מסונתטות/

משככי כאבים/

מעירים את הסוסים/

במרכז העצבים

אני רואה את זה קורה

זה נראה הכי יפה בעולם שבוקר בהיר אחד

אני אתעורר בגלגול הבא

ואשמח, באמת,

מזה הרבה הרבה זמן אני ממש ממש אשמח

היא בת שלושים ומשהו ועשתה קריירה עגומה בעמותה נידחת. היא אחראית על כל האנשים באמתחתה, ממש כמו מפקדת מחלקה, על בעלי תפקידים ושינשינים וסטודנטים ועובדי קבלן של העמותה. היא רואה אותי ליד עמדת הסאונד עם כוס חצי של ערק מעורבב עם קולה ("נשמע כמו משקה של אלכוהוליסטים" אמרה לי זאתי שלמדתי לאהוב). היא מזדיינת עם מנכ"ל העמותה ויש לה דיבור שבור, היא לא יכול לקרוא לכלב שלה בלי שתצא לה שין שורקת וכל האנשים שעומדים תחתיה מגחכים ומרחמים בלב. היא רואה אותי עם כוס גדושה בקולה וערק וניחוח האניס אופף אותי. היא אוחזת לי בחוזקה ביד ונועצת בי מבט שלא ירדתי לעומקו,

"אל תשתגע"

עובר בחוט השדרה שלי צמרמורת ועד שאני מתעשת היא הולכת רחוק אל תוך המסיבה. זה כאילו כולם רואים, כולם יודעים, כולם מדברים, כולם צוחקים, כולם מתלחששים, כולם מרחמים עליי מאחורי הגב,

עוד לא בן עשרים, וכבר אלכוהוליסט.

"ולמה הינך שותה?"

"אני שותה כדי לשכוח."

"מה לשכוח?"

"לשכוח חרפתי."

"וחרפתך מהי?"

"חרפת השתיה"

הנסיך הקטן. השבוע קראתי אותו לראשונה, בבאר שבע, ולא הבנתי איך פספסתי אותו כל השנים. והצטערתי מאד על כך שלא קראתי אותו כשהייתי צעיר יותר, ופחות מחולל. כי עכשיו, למרות שהסכמתי והזדהתי ונרגשתי עם כל מילה בספר, כשהגעתי לפרק בו הופיע השתיין הבודד רציתי לבכות. לא רוצה להיות מבוגר, ועל אחת כמה וכמה זה ששותה לשכוח את חרפתו. אבל מאוחר מדי, ואולי הנסיך היה יכול להציל אותי אם הוא היה מגיע מספיק מוקדם. יא אללה.

ובנימה אופטימית, שבוע הבא שבוע הספר. איזה כיף, סוף סוף.