בוא בוא בוא בוא בוא כבר אני אהיה כל כך שמח באמת אין לתאר כמה אני אשמח

מצאתי משהו שכתבתי ביוני שעבר:

"שמע, אין לך מה לאכול בגללה את הלב. היא סתם, אחי, באמת שהיא סתם."
"-סתם מה?" שאלתי. כאילו שלא ידעתי מה הוא הולך לענות. אבל רציתי לשמוע אותו קורא לה זונה, רציתי לשמוע אותו מקלל אותה ואומר לי שהיא בכלל לא מגיע לקרסול שלי ושמגיע לי בחורה כל כך הרבה יותר טובה.
"היא סתם בודקת אפשרויות," הוא אמר. "שום דבר אצלה לא רציני."
וכרגיל, הוא לא אומר שום דבר שיכול לעזור, וגם אחרי שאני יוצא משער הקמפוס אני מרגיש את הדבר הזה שמכביד על מה שפעם היה הלב שלי. אני בוהה בחלל וכל מה שאני רואה זה אותה. אני מרגיש את הקיבה שלי מתכווצת בכאב ורעב. אני צריך אותה. אני. צריך. אותה. 

"באמת שהיא סתם." היא אומרת לי. הם תיאמו גרסאות לפני זה? "לא שווה לאכול את הלב בגלל בחורה כזאת."
"אבל אהבתי אותה." אני מתוודה, והלב שלי מחסיר פעימה.
פאקינג. אהבתי. אותה.
היא רק הסתכלה עליי במבט מלא חמלה. עיניה נצנצו ברחמים. "היא סתם, אוקטובר, באמת שהיא... סתם."

אבל נמאס לי מהסתם הזה. נמאס לי מהסתמיות הזאת, נמאס לי מהמילים הסתמיות שיוצאות להם מהפה ומהרגשות הסתמיים האלה ומהיצרים הסתומים האלה ומהבחורה הסתמית הזאת שלא מצליחה לצאת לי מהלב. ונמאס לי שכולם אומרים לי לא לאכול את הלב בגללה, כאילו הכל חוזר אחורה, כמו במחזוריות מזורגגת כזאת שאף אחד לא שוכח לי.
ונמאס לי שהם חושבים שאני שנייה מלאכול את הלב. נמאס לי שהם עדיין חושבים שאני ככה וככה וככה. שהם מתביישים לקרוא לה זונה מול הפנים שלה ולצעוק עליה על זה שהיא כל כך אכזרית ושהיא צריכה ללכת כבר ולצאת לי מהחיים.

"היא סתם זונה." הוא אמר לי לבסוף. תמיד ידעתי שכשאני אצטרך שמישהו יגיד לי את הדבר הנכון הוא יהיה שם. למרות שכל מה שיוצא מהפה שלו זה שקר אחד גדול, עדיין יש בזה נחמה מתוקה. "היא לא מגיעה לקרסוליים שלך, מגיעה לך בחורה כל כך הרבה יותר טובה."
"-זה כל מה שרציתי לשמוע." שחררתי אנחת הקלה.
"אז אתה לא הולך... אתה יודע?"
"-מה, לאכול את הלב?" שאלתי ולטשתי בו מבט משועשע. "-לא, אין כבר מה לאכול."
הוא נעץ בי עיניים ינשופיות. "מה זאת אומרת?"
"-אכלתי הכל."
"א.. אבל חשבתי שהפסקת. היית בטיפול. חשבתי שנרפאת, לא?"
רק הנדתי בראשי לשלילה והרגשתי את הקיבה שלי מתכווצת עוד קצת.
"אבל מצאנו לך מרפא! הבאנו לך כל כך הרבה בחורות, ונהנית עם כולן, מה קרה פתאום?"
"-זה לא משנה..." עניתי בכנות. "-אף אחת מהן לא הייתה טובה מספיק. כולן היו... סתם."
"אני לא מבין מה אתה אומר."
"-אני גוסס." הכרזתי, ושמעתי משהו מתנפץ בתוכו. המבט הינשופי שלו התמלא דמעות.
"-אל תבכה. אני הבאתי את זה על עצמי. זרקתי את כל הבחורות האלו שהבאתן לי, שמתי זין על המרשם. הלכתי לזאתי שידעתי שהיא תעשה לי רע. נראה לי שפשוט רציתי להמשיך לאכול ולאכול ולאכול. אתה יודע, אני אף פעם לא יודע שובע."
"אלוהים ישמור, אוקטובר..." הוא גמגם. "באמת, היא סתם, היא פשוט סתם. היא לא שווה את זה, בבקשה תגיד לי שנשאר שם משהו."
התקרבתי אליו והבטתי בו היישר לתוך העיניים. "-אתה רואה פה משהו פועם, בנשמה המפורקת הזאת?"
הוא רק בלע את רוקו.
"-רק רציתי לשמוע שהיא זונה. רציתי לשמוע שזה בסדר שאכלתי את הלב. שהיא עשתה לי עוול. אני אחזור הביתה, אוכל את הביס האחרון ואמות. וזה בסדר, כי באמת הגיע לי הרבה יותר."
נעמדתי ויצאתי מהחדר.
"היא באמת זונה, אוקטובר, היא לא שווה את זה, שמע לי!" הוא קרא אחריי.
אז ידעתי, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא דבר אמת.