כמה דברים עומדים לי על הראש עכשיו ואני לא ממש יודע איך להמיר אותם למילים. אבל הם שם, כמו קרציות קצת מעצבנות אבל לא מזיקות. לא תאוות דם אלא דווקא קרציות מחמד כאלו, קצת פוקימוניות. עם עיניים גדולות ונוצצות של אנימה ובצבעים זוהרים. כלומר, הם דברים טובים, הדברים האלה שעומדים לי על הראש. נראה לי.

זה פשוט שקיץ, והוא תמיד מביא איתו ריח של פעם. תמיד. לא היה לי עוד בחיי קיץ שהתחיל בלי התקף נוסטלגיה היישר לקרביים. לריח של הלילה הקיצי, לשיטוטים הליליים באינטרנט, ליקיצות המאוחרות, לשגרה המעייפת. כלומר, קיץ. ועכשיו זה קצת שונה ולאו דווקא לרעה. ביום שלישי, אחרי ביקורת שלאחר ניתוח, אני אמור לשוב לבארשבע לשבוע אחרון. מרגיש לי טוב לסיים את זה. מרגיש נכון ושנת השירות הזאת, עם כמה שהיא הייתה קשה מסתיימת בתו שלוו. לפחות זה, אתם יודעים. כשיולי יגיע אני בטח אכתוב רשומת יולי כזאת, של ואוו יולי פה מה יהיה איזה כיף בלה בלה בלה. לא יודע אם אני אבכה את סוף שנת השירות, אני מאמין שלא. אני מאמין שאני אתגעגע אבל בקיץ אני צריך חופש ואני צריך בית למרות שאחרי שבוע כאן אני כבר מטפס על הקירות משעמום.

היום ישבתי עם חבר על פק"ל בתצפית מול האורות הזוהרים של העיר השכנה ודיברנו אחרי הרבה זמן שלא דיברנו אחד עם השני אחרי הרבה זמן שאני כבר לא קורא לו החבר הכי טוב שלי. זה הרגיש טוב והרגיש כאב ולא היה בזה מן העצבות או התסכול על הנדירות של הדבר. כאילו הגעתי לידי השלמה עם המצב. הקיץ מביא איתו געגוע וכן גם געגוע לתקופות הטובות אבל הן לא מכווצות לי את הלב כמו פעם. 

אתמול יצאתי לאוויר המזכך של לפנות הבוקר. ישבתי במרפסת עם כוס קולה וגלגלתי לעצמי סיגריה וצפיתי בירח הכי מלא שיהיה לנו השנה. דברים מסתדרים, אמרתי לעצמי. למרות שאני עכשיו כולי מוקף תחבושות והתפרים מרגישים כאילו הם נפתחים ואני היפוכונדר אז לא התקלחתי כבר מלא ימים כי אני מפחד שהגוף שלי יתפרק ולמרות שעכשיו מגיעות תהיות כמו שמגיעות בכל קיץ אם אני אוכל לנצח את זה, להשיג את זה, כמו שכתבתי ברשימות. אולי השגתי את זה, בשלושים ואחת ביולי אני אוריד את התחבושות ואני ארגיש אדם חדש ואני אעמוד זקוף וישר וגבוה ואשים זין על כל העולם ואשתו.

מתגעגע לחברים שלי ואת הטובים שבהם לא ראיתי הרבה זמן. לא נורא. קורה. אני רואה הרבה דריה, אפילו בכיתי בפרק האחרון של העונה השנייה. אני לא בוכה, במיוחד לא מדברים שקורים לי. רק בסדרות ובסרטים אני בוכה משום מה. לא יודע למה. הייתי רוצה לבכות יותר, זה מרגיש כאילו משהו במקום וכאילו אני לא דמות חיוורת שאדישה למה שמתרחש סביבה. מילא. לא באמת אכפת לי, סתם עלה לי לראש. בכיתי פשוט כי לדריה הייתה מחשבה ממש ממש יפה והיא ממש ריגשה אותי כי השלכתי אותה על עצמי ועל החיים שלי וזה עצוב. כזאת היא דריה, ממש ממש טובה וחכמה.

אז בסדר. אני מרגיש שאני חוזר לעצמי. הרבה קפאין עובר לי בגוף אבל הפסקתי לקחת מלא משככי כאבים אז התחושה חוזרת. אני אלך להכין עוד קפה ואצפה בעוד דריה או באיזו אנימה. קיץ, והרבה דברים עומדים לי על הראש, אבל נדמה לי שכל מה שעמד לי על הלב הלך, אז זה טוב. זה טוב.

סעמק, אני ממש רוצה לכתוב משהו לא אכפת לי מה בטח אם אני אכתוב משהו ייצא לי סיפור על אוקטובר כי זה בערך כל מה שאי פעם כתבתי אבל זה גם יהיה סבבה כי מנובמבר של שנה שעברה לא כתבתי כלום וזה מייאש אבל המחשב מדכא אותי ואני שונא לכתוב ביד חשבתי לקנות מכונת כתיבה אפילו בדקתי זה עולה קצת פחות מחמש מאות שקל עם נייר ודיו וזה יהיה ממש מגניב אבל אין לי כסף באמת ובא לי לטוס לדפוק את הראש בכרתים ברגע שהתחבושות יירדו והתפרים ייתאחו אז אני הולך להיות ממש תפרן כדי שאני אוכל לדפוק את הראש בחו"ל אז דן חסכן נכנס לפעולה היכון הכן צא