כן, אני מדיף קלישאתיות.

חזרתי זה עתה צפונה. לקחתי איתי מבארשבע שלוש שקיות זבל גדולות וכבדות, מוצפות בגדים, ספרים, מגבות, מצעים וזכרונות. התקתוק סימא את מוחי, כמו שעון גדול שסופר אחורה עד הפרידה. אני שונא פרידות ואני לא יודע להתמודד איתן, זה אחד הדברים שלמדתי על עצמי השנה. אחד מכל אותם עשרות לקחים שהפקתי, והם כמו צלקות מצוירות לי על הגוף, כואבות, כואבות, אבל מכחילות באופטימיות. במקום להיפרד אני מתבדח, אני מעביר את זה מהר, ממסמס, שלום קלוש וזהו. אולי ככה עדיף. אבל אז זה נגמר ואני לא מפסיק להתגעגע. זה אני, שאגי שלא יכול שלא להתגעגע. 

מה שלא מספרים לכם על שנת שירות זה שאין כזה דבר משבר חנוכה, משבר חורף, משבר חולף, טה טה טהטהטה זה יעבור. אף אחד לא מספר לך שהשנה הזאת, אולי לחלק מהאנשים, היא משבר זהות אחד גדול מאוד ומאיים. אי שם לבד אתה אנוס להתמודד עם העולם החיצוני. אתה חלק מקולקטיב עקום לחלוטין, אתה נוטל על עצמך אחריות גם לאנשים בדוק כמוך שמתנדבים, אתה צריך לסבול את החרא שלהם בזמן שהם לא יכולים לסבול את החרא שלך, ועוד דבר שלמדתי: לכולם יש חרא. אם תשאלו אותי, ובעצם, אף אחד אף פעם לא שואל אותי, שימו את האגו בצד. רק ככה שרדתי.

אני תוהה, אני תוהה, אני כל הזמן שב ותוהה. מה היה אם. אבל אני לא חושב שהייתי משנה משהו בשנה הזאת. לא, אני יודע שלא הייתי רוצה לשנות שום דבר בשנה הזאת. קצת נמאס לי מאנשים שמטפטפים לי אבל רצית לפרוש אז לא עברת את השנה הזאת כמו שצריך. זין עליכם, מה הקשר, אני מוציא עכשיו אצבע משולשת לכל מי שאי פעם לא האמין בי. אצבע משולשת גדולה ומזוינת. עם שריטות עמוקות באמתחתי זיינתי לשנה הזאת את הצורה והיה לי את כל הרע והטוב שבעולם.

מה שלא מספרים לכם על שנת שירות זה שזו שנה, ואף אחד לא קולט את זה. זה גלגל. זה מתחיל באוגוסט ונגמר ביולי וזה מרגיש כמו נצח בהילוך מהיר. אולי כן מספרים לכם, לי לא סיפרו, או שבחרתי להפוך את זה לרעש לבן. קרה שהפכתי הרבה דברים לרעש לבן. למדתי לסנן בשנה הזאת. לפעמים הארס נוטף מאנשים גם בלי שהם ישימו לב. פיתחתי עור ממש חזק ומחוספס של פיל. בדרך קצת איבדתי את עצמי, איבדתי את השמחה והאנרגיה ומצאתי אותם באלכוהול. השנה הזאת הייתה הפסגה הכי גבוהה שצלחתי וגם התהום הכי עמוקה שנפלתי אליה. הדכאון מזדחל אלייך ואז מרתק אותך ארצה כמו צונאמי ראוותני. 

היו בקרים חורפיים שקמתי בהם ונכנסתי לכתבן בסלולרי שלי. כתבתי לעצמי "שים זין על כולם" וכל בוקר שיננתי את זה מחדש. לא רציתי לוותר על עצמי אז שמתי זין על כל העולם. לא דיברתי עם השותפים שלי ולא היה אכפת לי מכלום. זה היה רע והבדידות מסממת אותך עד שאתה לא בטוח שאי פעם תוכל להיפתח אליהם שוב או לאחות את מה שפרמת. אני הצלחתי. זרקתי את האגו לפח ונתתי להם להתנפח בתוך עצמם. 

אולי אני חייב לזקוף את האביב שתקף אותי אחרי חורף שחור לזכות אנג'י, שמשתה אותי ממים אפלים והאירה לי כמה חודשים יפים. צבעה לי אותם בשמש. הרימה אותי חזרה, ואז כשזה נגמר הייתי כמו חדש. 

אבל היום יצאתי משם מנצח. 

מה שכן סיפרו לי על שנת שירות, ובחיים לא האמנתי, זה שכשזה נגמר זה כואב ממש. חודשים העברתי בידיעה שאם אני צולח את השנה הזאת אני יוצא מבארשבע ונאנח בהקלה הכי גדולה שתהיה לי אי פעם. האמנתי שהסוף יציל אותי ונאחזתי בקיץ שקרץ לי אי שם באופק הרחוק. אמרו לי שזה יהיה קשה ולא האמנתי כמה. 

חזרתי הביתה היום. באמתחתי שלוש שקיות זבל גדושות. אבל זה סתם, באותה מידה יכולתי להשאיר אותן בבארשבע וזה לא היה מזיז לי. השארתי בבארשבע משהו אחר, ממש ממש גדול. לא יודע להגיד לכם מה, אבל החזרה זיעזע אותי, והפרידה הזאת, הסופית, המטלטלת, היא בבחינת אירוע טראומתי בשבילי. אני עוד מתאושש.

אני אוהב, אוהב, אוהב, אני שופע אהבה בימים האחרונים. כי אני מפחד. הגלגל מסתובב. הגלגול היה מהיר מדי, רק בשנה. מהצפון לבארשבע ובחזרה. אני כבר מתגעגע לדבר הגדול הזה שהיה שם. לכיף, לחגיגות, לאנשים, להרגשה שכל העיר פרוסה לרגלייך ואתה אלמוני לחלוטין, לעבודה ולמשמעות שהיא נותנת לך, לאנשים שאוהבים אותך כמי שאתה ועדיין לא יפחדו לשנוא אותך, הם המשפחה שאף פעם לא רציתי שתהיה לי אבל אני לנצח אוהב אותם.

כל מה שיספרו לכם על שנת שירות זה כמה מהר זה יעבור. אני מדיף קלישאתיות. אתם לא תאמינו למילה, אולי. אני לא האמנתי לשום דבר. גם עכשיו אני לא מאמין לשום דבר. לא מאמין שזה נגמר. האופק נראה לפתע אפרורי, חסר מעוף, חסר ריגושים. בארשבע נראית כל כך רחוקה מכאן. וזה מעציב אותי. הייתם מאמינים?

מר לי בפה, מר לי, מר לי.