קראו לו אוקטובר, למרות שבמרוצת הזמן הוא גייס לאמתחתו עוד כמה שמות חדשים. אנשים נתנו לו כל מיני כינויים, עיוותים כלשהם, כאילו קוראים עליו בעלות, על האדם הזה שתפס חלק בחיים שלהם. כאילו מגשרים על הפערים עם מחווה של אינטימיות. או שזה פשוט שם, טבעי, משהו משלהם. אבל למרות שהיו עוד שמות שהיה נענה להם, בסופו של יום, כשהוא חזר לדירה החשוכה והקטנה שהוארה בנורות להט כתומות, הוא נכנס למיטה והיה אוקטובר.

לפעמים, כשהיה מתגעגע הביתה, היה מסתכל בתמונות נושנות. לפני שהרוח הדרומית חרשה בו קמטי דאגה ועצב. שם הוא היה לגמרי אוקטובר, בין פרצופים מוכרים. שמות אוצרים בתוכם כוח כל כך גדול. והוא היה חוזר בראשו על שמות חבריו, ובסופם, אוקטובר. כאילו היו חלק מאיזושהי סדרת מוצרים, כאילו התנגנות השמות נשמעה כל כך טבעית והרמונית. 

ככלות הכל גם לחשכה מתרגלים. אוקטובר קרא פעם שכדי להרגיל את עינייך לחושך עלייך לעצום אותן לעשרים שניות, וכשתפקח אותן החשכה לא תראה לך עמוקה כל כך. אוקטובר עשה זאת לקצת יותר מעשרים שניות. חורף שלם הוא ישב ככה, בעיניים עצומות. קראו לו, אוקטובר, אוקטובר, תתעורר. אבל התנגנות השם שלו נשמעה משובשת והוא נותר מכונס באפלה שלו. לבסוף, עם קרני האביב הראשונות, הוא פקח את עיניו. 

החשכה הייתה כמעט מוארת. האפלה הייתה חסרת תחתית אבל עם כל יום הוא הרגיש עצמו נדחף למעלה, אל האור. וכל שם שהיו נותנות לו הבריות היה מעורר אותו מתנומתו הקודרת, והוא היה מוכן לפרוש ידיים ולבו היה פתוח לקבל את קולם. קראו לו אוקטובר, אבל עם אותו אביב הוא גייס לאמתחתו עוד כמה שמות חדשים.

עם קיץ הוא שב הביתה. מנער מעצמו את החולות הכבדים של התקופה שהייתה. עם קיץ הוא שב הביתה, אוקטובר, אוקטובר, למקום בו השם שלו צמח ונהיה לאדם. מעט גבוה יותר, מעט תשוש יותר, פחות מפוחד, ואולי זה מה שחשוב. עם קיץ הוא שב הביתה, אוקטובר. והעיירה הייתה מוצפת בשמש כמעט כמו הדרום. אבל הצמחייה הססגונית פערה עיניה נוכח שובו והלילות געשו עם רוח אוורירית וצוננת, והבדידות שפעם הייתה כל כך מוכרת כשישב בעיר הגדולה חזרה להיות הבדידות המהוססת של היישוב הקטן. ללא מוצא.

עם קיץ הוא שב הביתה, והוא כבר לא היה לגמרי אוקטובר. והשמות שכינס לעצמו היו לו לזכרון של מה שחווה ושל האנשים שהכיר ולמדו אותו מספיק ואהבו אותו מספיק כדי לשייך אותו לעצמם. ובלילות כשהיה בודד היה ממלמל לעצמו בראש את שמותיהם, והם היו כמו הטל של הבוקר נוצצים אי שם ושמש של בוקר בורקת בהם בתמימות וחיוורון של זריחה.

ואוקטובר דימה לעצמו את השמיים, כמו שתמיד דימה לעצמו שמיים, שטופי עננים, פעם חשב שראה את פיטר פן בענן. בדרכו לכוכב השני מימין. והוא היה נשאר ער עד שהשחור של הלילה הלבין והלבין והתבהר לגוונים יפים של כחול. והוא חשב לעצמו, ככה גם אני מכחיל עם הזמן, כמו פצע  טרי שכאבו מתאדה, שדמדומים נספגים חזרה בעור וכל שנותר הוא צלקת כחולה סגלגלה שמזכירה לך שידעת פעם כאב. 

עם קיץ הוא שב הביתה. העיירה הייתה ספוגה בעצבות של קיץ. האוויר היה סמיך והפרחים ברחובות זמזמו בשעמום. ואף אחד לא הכיר את אוקטובר, ובסופו של דבר אוקטובר לא הכיר את עצמו. והוא שמע את ניגון קולם, קוראים לו, אוקטובר, אוקטובר, והניגון היה מוכר אבל לא נכון. אתם לא שרים את זה נכון. ככה, או-קטו-בר. אוקטו-בר. אוקטובר. אוקטוב-ר. לא, לא, לא. אוקטובר. עד שזה נשמע לו מוזר, זר.

ולא הייתה לו חשכה להרגיל אליה את עיניו, רק התמונות היפות של ביתו שמשום מה נראה שונה עכשיו. התמונות היפות של חבריו שמשום מה נראים שונה עכשיו. התהוות שמותיהם בראשו מתנגנת בדיסהרמוניה. התמונות הישנות שלו, מחייך, משום מה נראות שונה עכשיו. הוא ידע שהוא יחזור שונה, עם קצת יותר זקן, קצת יותר שיער, קצת יותר עשן בריאות. 

אז הוא פשוט הרגיל את עצמו לבדידות. בדידות שאין לה שיא, שלא מגיעה לקתרזיס. לא מגיע לה להגיע לקתרזיס. זו אותה בדידות שהוא הכיר מילדותו ונעוריו, ופעם היה מברך אותה בחום. בדידות שלו ספון בחדרו החיוור, עם ספרים צבעוניים פזורים על הרצפה ומסך מחשב שמהבהב מולו ומוזיקה שמתנגנת לו במערכת. זאת בדידות בסדר, היא בסדר. 

ולפעמים רצה לתקן לעצמו משהו בנשמה. את ההרגל הזה, להרגיש תלוש מכל מקום. אף פעם לא להרגיש בבית. כאילו הוא כל הזמן בכמיהה לנדודים, וברגע שייצא אליהם ירצה לשוב לסורו, הביתה. כאילו נשמתו זעה ונעה, מקרטעת, אף פעם לא יודעת שובע, אף פעם לא יודעת מנוחה. והבדידות שמהדהדת אף פעם לא חותרת לידי הגשמה. היא סתם שם, לקרקר כל בוקר וכל לילה. אוקטובר. משהו נשמע מוזר.

מילה קשה, אוקטובר. יותר מדי קקק וטטטט. אוקקקטטטטו. שוברת את החיך. איך שם כזה יכול להתנגן?

הוא יצא למרפסת לשמש הזריחה. הדליק לעצמו טבק מגולגל ונתן לאור הראשוני לשטוף אותו. צפה בשמיים מחווירים ובציפורים ממריאות ובברושים מתנופפים עם הרוח. חשב לעצמו מה הוא רוצה מהחיים שלו עכשיו. והוא רוצה אהבה. כזאת שלא נגישה, כי אהבה נגישה גורמת לו לקמול. היא גורמת לו לרצות לנדוד, רחוק, למשהו בלתי מושג באופק.

ומונה כבר ממש רחוקה, מעבר להרים שתוחמים את הנוף במרפסת של אוקקקקטטטטטובר. אבל מונה, איזה שם יפה זה. איזה צליל מדהים. מונה. מונהההה. מונה ליזה. דיר מונה, מונארכיה, מונומנט. והיא רומנטית ויש לה יופי של ורד קוצני ואישיות של אש שנדלקת ובורחת ואחרי שאתה צופה בה אתה רוצה לישון וללכת, כי חם לך, חם לך מדי.

ואוקטובר תוהה על טיב סיפורו. ואין דיאלוג, לא באמת, הדיאלוג היחידי הוא במוחו של אוקטובר. והוא שואל את עצמו מתי היה הדיאלוג האחרון שלו, ולבו נכמר. שם, בדרום. והבית כל כך יפה והוא מערסל את אוקטובר בכזאת נוחות. אבל הוא מתגעגע למשהו. ולמה אין דיאלוג, והאם זה יכול להיות פרק בספר של אוקטובר? פרק בלי דיאלוג, בלי התפתחות ממשית של העלילה, רק טבילה בשלולית הזמנית הזאת של הרגע. של ההווה. לא, לא, צריכה להיות חתירה לעתיד. כזאת שתגרום להתפתחות בעלילה. שגלגלי השיניים יתחילו לחרוק ולנוע. אוקקקקקקקקטובר… זה ימשיך. אוקטובר, אוקטובר, אוקטובר, זה יתנגן בחופשיות בחלל וידהד ברקיע. אוקטובר, אוקטובר! והוא יקום לתחייה, ברגש מכונף הוא ימריא לשמיים. אי שם, מעבר לאופק, מעבר להרים. הציפור של אוקטובר.

זאת ההתרה. מונה. מונננההה. אי שם. כדי שהוא יימצא אותו, עוד בימים של קיץ. ויחפור קברים ויטמין דברים, והעבר לא יניח לתודעתו והעתיד ייראה לו יפה ומבריק. והווה רק יהיה קרקע לחלומותיו וזכרונותיו. וחייו יתקדמו, הם לא יהיו עוד פרק משעמם בעלילה.

ואז היא תבוא, מונננההה, ותראה אותו חופר. מכין קברים. הוא יודע שהוא הולך לקבור משהו ממש גדול. זה מה שהוא למד. אולי הוא בבית עכשיו אבל כשאתה עוזב אותו אתה נהיה תלוש. כשאתה מתחיל לנדוד אתה אף פעם לא מפסיק. ואתה קובר בכל מקום משהו אחר. קראו לו אוקטובר, ובאדמת בארשבע המדברית קבורים שאר שמותיו. וזה עצוב וזה לא באמת משחרר. והוא ירצה להרוג את עצמו עם כל קבר שהוא חופר, וכל פעם שהוא יקום וימחה את הזיעה ממצחו הוא יסתכל וירגיש תלוש,

לנצח תלוש.

ומונה לא תהיה שם לשיר את שמו, אוקטובר, בסוף לא יהיה לו שם, היא רק תהיה שם להגיד לו

זה בסדר. והוא יגיד לה, זונה,

אני יודע שזה בסדר.

וקראו לו אוקטובר. אוק-טו-בר. 

שמונה חודשים לא כתבתי כלום. היום כתבתי, וזה מה שיצא. מוזר.

וזהו, בזה אני מסיים עם זכרונותיי מבארשבע. מסיים עם התקופה הזאת. אני אחרי, אני מרגיש אחרי. אני מוכן לדבר הגדול הבא. אבל עד אז, השגרה השוממת הזאת.