אני לא יודע מה אני בוחר ומה לא. אם את החשכה והבדידות או ששניהם פשוט נכפים עליי. אני כאילו מתפרק לחלקיקים אלמנטריים בכל קיץ, מי שאני, מול המסך. כאן, לבד, קיים. מול עצמי. אין לי פה מראה. אבל ממש עצוב לי עכשיו. מאוד. ולעתים רחוקות באמת עצוב לי. רוב הזמן אני פשוט אדיש. כי עצב עובר, הבדידות זמנית, אני יודע. בעיקר בגלל שהחברים הטובים שלי חוזרים לפה רק בסופי שבוע אבל חשבתי שיש לי גם חברים אחרים.

והם מספרים לי שהם טסים. מחר. ואני נשאר עם כאב ועצבות. ובדידות, תמיד בדידות. שני בקבוקי גולדסטאר ריקים קורצים לי פה ליד מסך המחשב. מקודם צפיתי בפרק האחרון של דריה ושתיתי כי קיוויתי שזה יהיה כיף. התבאסתי לסיים עם דריה כי עכשיו אין לי את מנת הציניות האובדנית היומית שלי. אני כבר לא קורא ספרים כי אין לי כוח ושום דבר לא תופס אותי אז אני מנגן הרבה על גיטרה כי אני ממש צריך להתאמן וזה מעביר את הזמן, זה מעביר לי את הזמן, וזה כל מה שחשוב, לעוור את הבדידות, כאילו היא לא באמת כאן.

אבל היי, הם טסים מחר. וזה שוב פעם כמו הקיץ שעבר. טסתי בו עם חברים וטסתי לספרד ולאיטליה אבל אז רציתי לטוס ליוון. להשתכר ולדפוק את הראש כמו שבחיים לא דפקתי אותו ועל הדרך אולי לדפוק עוד כמה דברים אולי גם את החיים שלי, העיקר שיהיו לי תמונות מחויכות ושיכורות עם החברים ואני אדע שאי פעם חייתי, מיציתי את הנעורים. וזין. רע לי רע לי רע לי. אני רוצה לעוף מפה. למה רק הם יכולים לעוף?

וזה אף פעם לא מתאים זה אף פעם לא

יתאים לאף אחד כי רק אני רוצה לטוס הכי רחוק שיש ורק אני לא יכול לשכוח מהכל אני רק רוצה מקום שהאנשים זורחים כמו השמש ויש בו ים ומסיבות וכולם הולכים שיכורים ברחוב רק לא להיות כאן. וזה תמיד עובר במילים ותמיד כולם חושבים על זה ואז בסוף זה לא קורה. זה תמיד קורה אבל אף פעם בלי שאגי. הוא נשאר כאן, שוב פעם כמו קיץ שעבר. עצבות של קיץ. איזה חרא.

רק לעוף. רק לעוף רחוק רחוק רחוק רחוק מכאן. זה כל מה שאני רוצה. ולא אכפת לי מכלום אבל אני לא יכול. חשבתי לטוס לב לאיזו עיירת חוף נידחת. אבל מה זה שווה, כמה שאני טיפוס אינדיבידואלי אני שונא את הלבד. כמה אני משקר לעצמי וכמה חרא אני אוכל כל יום. עדיף להשתכר. השתכרתי לבד הרבה פעמים. למרבה ההפתעה, למרבה הצער, זה אף פעם לא עוזר.

כל כך הייתי צריך שתהיה מחוברת. שוב פעם כמו הקיץ שעבר

שנסעת עם חברים שלי ליוון והשארת אותי פה מצולק מהכל. ונהניתי והייתי במקום שהשמש זורחת בגלל זה כל כך קשה לא לחזור

לשמוע אותם עפים

ואני פה. כל כך הייתי צריך שתהיי מחוברת בחמש בבוקר, מונה,

אבל את רחוקה. את כל כך רחוקה. יותר מתמיד. וזה דפוק

אני לא רוצה

פשוט לא רוצה. רק לברוח. אבל זאת לא התשובה, אז מה כן

אה.