אולי אני צריך להגיד לך תודה. אני צריך לפעמים לזכור שיש פנים ואישיות מאחורי המילים שלך. אני מצטער אם לפעמים אני אפאתי. אני תמיד אפאתי, אבל לפעמים אני משתדל לאהוב.
אני מקווה שעוברת עלייך תקופה טובה. למרות הקיץ. תסתכלי קצת על זה: http://audreykawasaki.blogspot.co.il/2012/09/midnight-reverie.html#more היא האמנית הכי אהובה עליי בעולם כולו. והיא גם יפנית, זה מצחיק. יש לה שילוב של סגנון מנגה יפני עם ארט נובו אירופאי. אני חושב שכשאני קורא אותך אני מקבל תחושה שאם המילים היו בניינים הן היו מעוצבות בסגנון ארט נובו. זה משהו בך. ֿאת הכי ארט נובו שיש. ספטמבר 12'
לפעמים כשאני רוצה קצת תחושה של בית אני חוזר לקרוא אותך. את המילים שאת כותבת לי. אני מחפש לפעמים משפטי מפתח שנתת לי ונחרטו בי. כמו שאמרת לי פעם, על מונה, שלהמשיך ככה, על אש קטנה, זה שוחק. את זוכרת? יש מצב שהטת את הכף בכל מה שהיה קשור ביני לבין מונה. אני לא מאשים אותך או מודה לך, פשוט מתוודה. אני כל הזמן מתנצל על זה שאני מרגיש שאני מנצל אותך, ככה. רק כותב וכותב לך על כל הרע והמכוער בחיים שלי ובחיים לא מרגיש שאני נותן לך מספיק בתמורה. ואת כמו מושה אותי ממים עכורים ולעתים גם משקיעה אותי. יש למילים שלך כח ואני מרגיש שאני לא נותן למילים שלי כח שווה ערך. לפעמים אני גורמת לי להרגיש ממש קטן מולך.
וקשרים וירטואליים, יש בהם מהפואטיות הזה של חבר נפש, שהכל עובר במילים ורוח, אז נורא קל להיתפס לזה. נורא קל לראות את זה ככתף בלתי שופטת ורומנטית ואידאלית להחריד. ככה זה אצלי, אני מקווה שככה זה גם אצלך. גם כיף לי לדבר עם אנשים שאני מתוודע אליהם ברשת. הם בדרך כלל מיוחדים ולא מפחדים לחשוף שריטות. ואין דבר שאני אוהב אצל אחרים יותר משריטות. ספטמבר 12'
ונראה לי שכיף להתייעץ איתך. כאילו, אולי זה כבר ברור לי. כי את מאלה שאוהבים לבחור את המילים היפות והנכונות יותר מלהגיד את המילים הברורות מראש, או כל דבר פואטי בסגנון. אבל זה ניכר, שלקרוא אותך יותר כיף מלקרוא אחרים. נובמבר 12'
אני תמיד מרגיש כאילו אני עונה לך בתשובות קצרות מדי לשאלות ארוכות מדי. כאילו אני לא באמת מוסיף משהו מהביפנוכו שלי, אז אני מצטער. אין לי מה להוסיף. אני מרגיש מעט חלול. ואולי את כל הבשר שהיה בי השלתי על הסיפור אוקטובר האחרון שלי. אבל רק רציתי להגיד שחשבתי שאם אי פעם אוציא איזה קובץ של סיפורים אוקטובר, נראה לי שיהיה פרק שאני אקרא לו "מכתבים לטליה". אני גם מתחיל לחשוב עלייך קצת בתור דמות מהעולם של אוקטובר. אולי, בעצם, אוקטובר מדבר איתך יותר מששאגי מדבר איתך. יש בזה משהו מוזר. אולי מעוות. לחלוטין אסקפיזם. נובמבר 12'
היי, טליה. אני יודע שלפעמים זה קצת מתסכל אותך. לא יודע. אולי כי את ממזלות האש ואני ממזלות האוויר, שאני ככה חסר פנים וחסר שם וחסר עיניים וחוץ ממילים אין לי באמת מה להעניק לך. אבל אין לי מילים להגיד לך כמה זה חשוב לי. ואני די בטוח שאת יודעת כבר כמה "כמה טוב להיות פרח קיר" מתקיים בי במעין סימביוזה מוזרה. לא רוצה להגיד שהוא השפיע עליי, או עזר לי, או להשתמש בסלוגנים קלישאתיים. אבל הוא פשוט שם. חבר, ורע. ובפרח קיר צ'ארלי כותב לבחור שפעם יכל לזיין בחורה במסיבה ובחר שלא לעשות את זה. זה עניין אידאולוגי כזה. הוא פשוט נשמע לו בחור טוב. והוא אומר לו, צ'ארלי הזה, אל תחפש אותי, אל תענה לי מצדי, אני פשוט צריך לדעת שיש בעולם הזה אנשים שהיו יכולים לזיין בחורה ועדיין בחרו לא לעשות את זה.
לפעמים אני תוהה איך את חושבת עליי, ככה, מהצד השני של המסך. אבל כשאגי ששולח לך מכתבים אני לא מצפה למענה. אני פשוט צריך לדעת שבעולם הזה יש אנשים שהם ארט נובו, שלא משנה כמה המציאות עגמומית וכמה הדכאון מוצק ומקפיא את החלל וכמה הקיץ קר כפליים מהחורף מצליחים לדבר במילים יפות, צבעוניות, מעוצבות למשעי, כמו יצירת אמנות. אני פשוט צריך לדעת שבעולם הזה יש טליה, אחת שיודעת ומבינה ואוהבת לשמוע מוזיקה טובה, כזאת שתשים עין על המגלגל לפני החייל הקרבי.
אני מצטער שאני כותב כל כך הרבה. בדרך כלל אני יותר מתומצת. אולי תאהבי את זה ואולי לא. תגידי לי. כי בסופו של דבר אני יכול לכתוב מה שבזין שלי אבל איפה בדיוק תהיה ההתחשבות בך. הקשר הזה הדדי. ביורק אמרה בשיר שלה "Love's a two way dream". דצמבר 12'
את יודעת, בניתי לעצמי עולם סביב האלטר-אגו הזה שנקרא אוקטובר. זה רע. לפעמים אני ממש רוצה לטבוע כדי לשקוע לתהום העמוקה הזאת כי אני מקווה ששם אני אמצא את אוקטובר. הוא כאילו משתלט עליי כל פעם שאני מתנדנד על הקצה. מחכה לרצוח את מונה, מחכה לרצוח אותי. לא קראת הרבה מהסיפורים שלו. אבל הם מורבידיים ורומנטיים וקיטשיים להחליא, והם תמיד מסתיימים רע. זה עולם של שמיים תכולים ועננים בצורת לוויתן משייטים להנאתם, וגוויה ירוקת עיניים חולשת עליו ללא נחת. ככה, כמו סיזיפוס, אוקטובר עומד בפסגתו של ההר הכי גבוה בעולמו, הוא יכול לראות למרחקים, הוא יכול לדאות מעל העננים, הוא מפחד מהים, הוא מפחד מהתהום, הוא מפחד לקפוץ, אבל בסופו של דבר זה מה שהוא תמיד עושה. ללא ישועה, הוא עומד וחושב על התהום. ללא ישועה, הוא נמשך אליה כמו עש אל מנורה. ללא ישועה, הוא רואה שם את הפנים הלבנות של מונה, את העיניים הסתומות של אנג'י. הוא רוצה להאמין שאי שם יש יער. הוא מקווה בכל לבו שהוא יוכל למצוא שם חדי קרן. הוא מקווה בכל לבו שאי שם ביער בבקתה פסטורלית וססגונית מתגוררת איזו טליה אחת. ככה, שלווה, עם לק אדום על הציפורניים, ספרים של הרלן קובן על השידה, סרטים של טרנטינו מהבהבים מול העיניים, סנאים מציפים את הכתלים. כי הוא צריך אותה. לפעמים הוא ממש צריך אותה, את הטליה הזאת. היא הדבר היחיד שבאמת קיים בעולם הארעי והסיוטי שלו.
את מצילה אותו כל יום מהמפלצות. אז תודה. אני אמשיך לכתוב מכתבים לטליה. אולי התשובות שלה ייתנו לו עוד כמה ימים של חסד לפני שהתהום תבלע אותו. אפשר רק לקוות.
נכתב אי שם במאי אבל בחיים לא פרסמתי את זה. לא יודע למה זה הגיע עכשיו, אבל זה כאן.
מוקדש לבחורה שכולה אש בוערת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
