וזה מוזר כמה מהר אני שוכח
איך רגשות דוקרים כמו פגיונות
את לוח הלב
ואין שום דבר יותר פיזי מזה כרגע
וזה עד כדי כך כואב
(המעגל לא ייסגר)
ולמחוק תמונות, שאני לנצח לא אוכל לראות שוב, יש בזה מעין פסיקה ו, טוב, זעזוע, כאילו
מה שהיה אפילו לא שווה את הזכרון הזה, את הפיקסלים במסך, את הרגע, כאילו עדיף למחוק
כאילו זה לא היה אף פעם, זה היה עד כדי כך שפל
וזה הכי עצוב, כי התמונות האלו, שאני לנצח לא אוכל לראות שוב, הן בכלל לא התמונות שלי, הן בכלל
לא תמונות שרציתי לראות מלכתחילה, אבל את, חתיכת זונה, מתחילה פה תבנית, ואת נפטרת מהעדויות
אחת אחרי השנייה
בציפורניים חדות, אדומות, ערפדיות, וחיוך מתוק, ממתיק ארס, ואין לך בושה
(אז איך את מצפה שנסגור פה מעגל)
אם זה כאילו לא היה
וזה גורם לי לחשוב שבאמת כלום לא היה. ואז אני מפחד
כי אם כלום לא היה, אז מה אני בלעדייך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
