אם זה היה תסריט זה היה הולך ככה:

[חדר, שעת לילה]

בחור יושב כפוף אל מול מסך המחשב

הטלפון מצלצל. הבחור מרים את הטלפון ומדבר חלושות [הצופה לא שומע] מנתק ומניח את הטלפון.

דפיקה בדלת החדר. בחורה נכנסת.

בחור: "היי, מה קורה?"

בחורה: "היי, מה אתה עושה?"

חדר מחשיך לחלוטין.

חדר מאיר לפתע.

בחור: "טוב.. אממ. ביי."

בחורה: "..."

היא יוצאת. דלת נטרקת. איפשהו אי שם לב נשבר. 

אבל לא פה. אין פה מקום לאהבה.

אם זה היה בספר, זה היה הולך ככה:

ובמחשכים העדינים של החדר הדהוי, במקום שרובצות בו אשליות של האיד, של הסתמי, החבוי מתגלה בחסות האפלה, החיוך מפתה יותר ממתוק, הציפורניים חדות יותר ממבריקות. איפשהו שם מישהו נמשך למישהי, איפשהו שם דברים כאלו יכולים להתגושש רק מתחת לשמיכה. יצירי לילה, בני כלאיים מוזרים של רצונות מאופקים וכשלונות. איפשהו שם הנוסחה לא הצליחה, והם כמו כלי זכוכית רק מתנגשים אחד בשני, בעצם זה מה שהם עושים, ואם הם חושבים שזה יעניק להם חום, זה בחיים לא יקרה, לא כשהתריסים מוגפים, לא בתהום הזאת, כולה בוץ ועשן קיטור, גיהנום, והם, מקורננים, והקרניים שלהם על הזין והכוס, איפה שאסור לגעת באור, איפה שלעיניים אפילו אסור להיכנס. ועם הפתיחה של הדלת והכניסה של האור למאורה, אישונים מתרחבים ולבבות מתכווצים, זכרונות נמחקים בין רגע, בגדים שבים לאייש את הגוף. שום דבר לא קורה. ואז היא יוצאת, מפלצת אחת, דלת נטרקת.

איפשהו אי שם לב נשבר. אבל לא פה. אין פה מקום לאהבה.

זה לא משנה איך כותבים את זה. לא משנה איפה זה יוצג. הצופים מבינים. יש פער בין מה שאני כותב למה שמהדהד, לא? זאת אירוניה. ולפעמים היא מתבקשת. לפעמים החיים מבקשים אותה. מסתבר. לא ידעתי את זה, אבל לפעמים אני תוהה. ואז אני חושב על תסריט, או על ספר, החשכה טיפה שונה, אבל בשום מקום אין מקום לאהבה. אז איפה.

אבל אל תתן לזה לתסכל אותך. דלת נטרקת. דלת נפתחת.

איפשהו אי שם לב נשבר. איפשהו אי שם מישהו, לא אתה, מישהו

מרגיש...