ובחסות השקט של יום כיפור אני כמעט מקבל אישור להתפנות אל התחביב האהוב עליי של ישיבה בצללים. ובאמתלה הזו אני יכול לסגת חזרה אל העבר, אל העיסוק הבלתי נגמר בפעם, בנוסטלגי, לנסות להתחקות אחרי שורשים כלשהם שהובילוני אל היום, וחשבון נפש הוא גם תירוץ יפה, נעים לאוזן, כאילו יש פה משהו מוסרי ולא רק איזה דחף לחטט בפצעים ישנים, לפעור אותם ולתת להם לזלוג, לעורר טראומות חבויות מתוך קברים עמוקים, כמו מזוכיסט לכל דבר, במקום לפרוט לעצמי עם הלהב על הורידים אני פורט עם געגוע על המיתרים המתנדנדים של הלב, של האשמה, של העצבות, ואין בי צלקות ואולי עדיף ככה, כי בחסות הצללים אני עוטה על עצמי דמות של היסטוריון, בהמון חשיבות עצמית אני מרים עט ומעביר דף וחורז מילים על ילדותי ונעוריי, כמעט כאילו שלמישהו זה משנה, או שלמישהו יהיה אכפת, אבל לי אכפת, להבין למה אני לא מאמין באהבה או, אולי, מאיפה הרצון להוכיח את עצמי או, אולי, לאן נעלמתי אני בכל הסיפור הזה או, אולי, להתחקות אחרי ההתמכרות הגדולה שלי והתהום העמוקה או, אולי, לשלות איזו מוזה ולכתוב עליה סיפור או, אולי, לא יודע, לתרץ את זה שעכשיו אין לי כלום חוץ מציפייה רדומה, רדומה, רדומה

ואם עסקתי בדבר טראומות רדומות, מרותקות מתחת לעור המבעבע שלי, אז אולי אני אחזור איפשהו לחטיבה, כי לאחרונה אני שומע צלצולים ולחשושים וצחקוקים מלגלגים של להקת עורבים משחרת לטרף, ובמקום שהדחקתי את המילים הכי קשות שאי פעם אמרו לי ואת הזכרון של סטירה מצלצלת שחטפתי בלכי מול כל הכיתה או את הזכרון של בכי תמרורים מחוץ לחדר המורים או את הזכרון של שנאה יוקדת שלא יודעת שובע אני חופר, מגרד את העור עם הציפורניים שלי ומושה משם משהו שחור ועצוב, אני של פעם, המסכן הזה שרועד. ואולי זאת הייתה התקופה הרעה בחיי, חטיבת הביניים, שם שמחליא אותי ומעורר בי אי-נחת, כי הוא כמעט כולו חתום במעטה של חשאיות, של הדחקה שיטתית, אבל לאחרונה זה פרץ את המחסומים שהטלתי, ואז אני רואה את הפנים של חבר הילדות שלי, החבר הכי טוב שלי, שיש לו שיער בלונדיני ולסת מרובעת ועיניית כחולות וחיוך צחור ולשון של נחש, מתנחששת, מסתלסלת, נוטפת ארס, מתעקלת מולי בפראות ואכזריות ונשלחת אליי ומכישה אותי איפה שהכי כואב, והצלצול של הסטירה לא מפסיק להדהד והנה באה עוד הנחתה, מחבר הילדות השני שלי, אגרוף שניתן לי בבית של ידידה משותפת והפיל אותי אפיים ארצה, ואז עוד אגרוף על הגב שלי, והריאות שלי מתרוקנות מאוויר והמוח שלי מתרוקן ממחשבות ורק עיניים זועמות, מדיפות זעם, עם לשונות של אש נזרקות מהן, גיצים שורפים אותי, זה מה שאני רואה בפנים של מי שהיה פעם החבר הכי טוב שלי, ובפחד משותק אני נותן לאגרף מחדש את ידיו ולהנחית עוד מכה על הבטן, ואני יכול להתקפל אבל לא תצא צרחה, והייתי אז יצור אומלל ומיוסר וחסר אונים, הייתי קטן וכדורי ומחליא ובסופו של כל יום כמהתי רק לצללים ולנורה מהבהבת של מסך מחשב, זה מה שאני זוכר, זאת הטראומה, אבל היא רק חלקיק, כמו הפעם ההיא שישבתי לבד בכיתה על שולחן מוסווה מאחורי הקיר ועדיין שניים נכנסו והתחילו לצחוק ואני מתכדר עוד קצת בין הרגליים שלי ודוחף את האוזניות כל כך עמוק לתוך האוזניים שהחורים נקרעים, כמו בפעם ההיא שהחור נקרע... לא, רגע, אז הם מוציאים סכינים, לכולם יש סכינים, בין השיניים, בחלל הפה, וגם אני יודע לירות סכינים כאלו, גם אני פגעתי, וזה עדיין חשבון נפש וזה עדיין יום כיפור, אבל אני זוכר את הסכינים ממש חותכות לי את הלב, ואת הצחוק הצחוק הצחוק, זה כל מה שהיה להם, חבורה של עורבים, והמילים שלהם, מי ידע שמילים יכולות להכאיב ממש, כל כך, ולא ידעתי עוד מי אני, והמילים שלהם רק עשו את זה קשה יותר לגשש אחרי מהות וזהות שבכל צעד ושעל הם אומרים לי מי אני.

ואז, כמעט ארבע שנים אחר כך, אחד מהם יצא עם מונה, אני זוכר את היום שגיליתי את זה, כי החבר הבלונדיני שנתן לי סטירה היה שוב החבר הכי טוב שלי ועזר לי וישב לידי ועודד אותי ואיפק אותי וניחם אותי וחימם אותי, אבל אז אחרי חודש הלשון הארסית שוב נשלפה, עוד הכשה, לנצח הוכשתי בידי ברוטוסים, רק בברוטוסים כמוהו נתתי מספיק ביטחון שיתקרבו, כי אחרת ידעתי איך לשמור על עצמי, איך לסנן, איך להפוך הכל לרעש לבן, לצחוק, לצחוק, גם שאני רוצה לבכות, שמדברים עליי, לפעמים חשבתי שכל מה שכולם עושים בעולם הזה זה לדבר רק עליי, לצחוק עליי מאחורי הגב, ללחשש, לרקום מזימות, אז שנאתי את כולם, כל אחד ואחד ממי שהקיף אותי, שנאתי אותם ראשון, לפניהם, ואז אף אחד לא יכול היה לבוא אליי מאחורה. אבל מה זה משנה, הייתי לבד.

ואלו טראומות שהיו לי על הלב. ועכשיו אני חזק יותר ודברים כאלו כבר פחות כואבים, אבל כאדם חזק אתה מתעצב כנוטר. נוטר טינה, נוטר קנאה, על המקום שלך, על החוזק, על הייחודיות שלך, ודברים כאלו מהדהדים, מזכירים לך איזה מכוער היית פעם, איזה מסכן, איזה חצי-בנאדם, יצור, הייתי ממש יצור קטן ומעורר רחמים, ואפילו לחתוך וריד לא הצלחתי, מי מנסה לעשות את זה עם מספריים באמצע הכיתה, באמצע שיעור לשון, לחתוך וריד, ובקושי לעשות שריטה ולראות בלב מעורר רחמים וחסר אונים שאף אחד לא שם לב מה אתה עושה מתחת לשולחן, לאף אחד לא אכפת, והמורה הכי מכוערת בעולם ממשיכה לדבר, קציצה שמנה ובלונדינית ואדומה בת אלפיים, זה מה שהיא הייתה, והיא לא הסתכלה עליי בפינה, ונשארתי עם לב חמוץ ואומץ ממומש חלקית ושריטה על היד שאף פעם לא ייצא ממנה דם ועם הידיעה שלאף אחד לא אכפת, ושכדי לקבל את התשומת לב אני צריך לעשות משהו גדול, נבזי, אימפולסיבי, אבל פעם הייתי פחדן, אולי גם היום.

זה היה חשבון הנפש שלי. אני לא צריך להגיד סליחה לאף אחד. רק לזכור מאין באתי, זה לבטח יאמר לי לאן אני הולך.