ארבע-עשרה יום. שבועיים, אולי. תורידו זמן שינה, תורידו זמן מסך מול הטלוויזיה, או כשהאוכל מתעכל כשאני מול השולחן. מה נשאר? תורידו שבוע בשביל ישראל, הר ארבל עד לעמק, אולי לנשמה, אולי ל... לא יודע. מה זה משנה. אז תורידו שבוע. כמה נשאר? לא יודע, מעולם לא הייתי טוב במתמטיקה, אבל יש איזה תקתוק שהתחיל לזמזם לי באוזן, הייתה היום איזו רעידת אדמה כשספרתי ימים, ואם פעם סיפרתי שלא אכפת לי להתגייס, שיהיה אפילו כייף, אני מנסה פתאום להיזכר איפה הנחתי את הקלונקסים מבארשבע, מנסה להיזכר איך נלחמים בשדים, איך לא נותנים למבטים לפצוע אותך, איך מתגברים על קשיים, חשבתי שצלחתי פסגה אבל אחרי שלושה חודשים במחילה מנוכרת וחמימה ביישוב עגמומי ומוכר קצת שכחתי איך מטפסים, הברכיים כבר לא משופשפות ואני כבר לא אמיץ כמו פעם

אז נשארו לי, כמה? מה זה משנה, נשארו לי כמה ימים. וכל יום אני אצלח פסגה. וכל יום היא תהיה גבוהה מקודמתה. ושייקחו לי כמה שעות שייקחו לי לצלוח אותה. שאני לא אשכח, שאני אחזיר לעצמי קצת צבע ללחיים, שאני לא אשקע, כי הבוץ הרבה יותר עמוק מפעם, ועשיתי דרך כל כך ארוכה בשנה האחרונה. אז אני יכול אני יכול אני יכול, נדוש אבל זה מה שיקרה, רחוק אבל זה מה שקורה עכשיו, זה מה שמשנה, כמה זמן נשאר? לא, לא, זה לא משנה אף פעם. כמה זמן. כמה פסגות. הלוואי שכמה שיותר.

כל יום פסגה חדשה. וזהו. שבועיים וזה עבר, והתופת תתחיל שוב. בסדר, בסדר, כבר עברתי את זה פעם אחת. בסדר, בסדר. זה מה שנשאר