יש איזה ביטוי שנתפס לי בראש, לא יודע למה. טריגר רגשי. ועכשיו עברתי על איזה בלוג שהיה לי כשהייתי בן ארבע-עשרה. קראו לו יגון הפנטום והוא היה מעוצב בגולגולות ופסים בשחור לבן, כמו איזה מסמך שטים ברטון ודאי היה מתגאה להציג לסטודיו שלו, רק שאני הייתי אז אני, ועכשיו שאני קורא את זה אני עובר, איך נקרא לזה, פיצוץ רגשי. ואני לוחץ על ההדק בידיים מיומנות והאצבע לא מזיעה אפילו קצת כשאני מקיש סיסמה ישנה ועובר בין רשומות מעלות אבק, ורואה הרבה עצב והרבה סבל והרבה שנאה וחרדה וכל מיני תחושות שאתה מרגיש רק כשאתה בן ארבע-עשרה, כשכל העולם סובב סביבך, שאתה מרגיש שכולם האויבים שלך, שכל מה שחשוב לך, בסופו של דבר זה להיות נאהב, זה להיות מקובל, זה להיות חלק ממשהו.

וההדק מקיש בתקתוק חורקני והכדור נורה ודם משפריץ, ולפעמים זה עושה לי טוב לעורר את זה שוב פעם. כי טריגר זה להקים טראומה לתחייה. זה לגרום לשיערות שלך לסמור ולגרום ללב שלך לטרטר כמו מנוע ולהכניס את עצמך לסרט שהיקצת ממנו זה מכבר. אבל לפעמים זה הכרחי, לחבק את מי שהיית, את הילד המסכן הזה שעד היום אני כל כך שונא. ושוב, באצבעות בטוחות אני יורה ויורה ויורה, מעורר שלדים מהקבר ורוקד איתם בדיאלוג, כי אני כבר מקבל הכל במה שהייתי, ואני כבר מקבל הכל במה שאני עכשיו, כי עכשיו מה שחשוב לי זה בעצם, לא יודע, להתמודד, ולקבל מוזה, ולהצדיק איזשהו מקום שלי בעולם, אבל זה לא מעסיק אותי כמו פעם, והריקוד, טוב, הוא רק לשם שעשוע, כי אולי האגו רוצה לשחק עם האיד, הלוואי והייתי יודע, אבל אלו דברים שנקברו כבר מזמן מזמן מזמן, כמו, כאפות מצלצלות על הפנים, או אגרופים מוטחים לבטן, ופנים חייכניות ועיניים כחולות שפעם היו הילד שהכי אהבתי בעולם או כמו, לילות לבנים בודדים ו, טוב, שאומרים לי שכולם מבלים חוץ ממני ו, טוב, שאומרים לי שאני מגעיל ומכוער ו, טוב, שלא יאהבו אותי אף פעם. ואני יכול לקרוא לעצמי מזוכיסט על כל הפעמים שיריתי בעצמי הדק רגשי, אבל אם אני לא אעשה את זה בעצמי הטראומות יכולות להשאר חתומות באיזה מקום רחוק ועמוק בהכרה שלי, ולפעמים זה נחוץ לחפור קברים, לשלות משהו שימסמר אותך, משהו שיגיד שזה בסדר. אז זה בסדר.

ונגיד, רציתי לכתוב שיר על משהו, אז למדתי לאמץ את ההדק לתוכי. אז נכנסתי לפייסבוק וחיפשתי תמונות מפעם. של, בוא נגיד, מונה, מיוני אלפיים ואחת-עשרה, ואוו, כבר מזמן, שלה משרבבת שפתיים אדומות שאז היטיבתי להכיר, וכשהאצבע לוחצת אז אני מרגיש טעם של מנטה מלטף לי בלוטות, ותחושה של אודם שנמרח לי על הפרצוף ו, טוב, ידיים מגששות לי בשיער, וכל זה בירייה אחת, אז תחשבו מה אני יכול לעשות עם עשרים יריות ביום, כמה שלדים אפשר לעורר, כמה ריקודים אפשר לרקוד, כמה מילים אפשר לכתוב על חשבונן של טראומות שמוקמות לתחייה במלאכותיות. ואני נופל חלל לתהום של זכרון טראומתי, אפל, אבל אולי אני סוף סוף מבין מה זאת התהום שתמיד הפחידה אותי, שתמיד הסתכלתי לתוך האפלה שלה ויראתי ממנה. 

ועכשיו לפני גיוס אני חוזר לשלות שלדים. כמו שאז כתבתי למונה סיפור על בית קברות לפילים, ועל איך רק אחרי שאיבדתי אותה אני מוציא את הגופות מהקרקע, עושה לעצמי חשבון נפש. ואולי לפני שנת השירות לא היה לי צורך, אולי הייתי צריך עוד כמה טראומות למלא את האדמה בהן, להעצים את הטריגר הרגשי, אולי הייתי צריך להיאבד ממש ממש ממש, כמו, נגיד, להתמכר לאלכוהול ו, נגיד, לעשות כל כך הרבה סמים עד שהעיניים של המנהל שלי כל כך אדומות והשיניים שלו נושכות את השפתיים שלו עד חיוורון כשהוא לא יכול להגיד במילים כמה הוא מתבייש בי, כמה הוא כועס עליי, וכמה הוא אוהב אותי, את הבחור המסכן עם החרדה החברתית, ואמרתי לו רק שהוא יהיה אבא נפלא, אז זה לדוגמה. 

ועכשיו לפני גיוס אני איכשהו בסדר, אני איכשהו הרבה פחות פוחד. והדיסוננס הזה בין יום ראשון הזה לימי הראשון של שלושת השנים שיבואו עליי כן מאיים ומפחיד, כי אני רוצה חירות, אבל אולי באמת יהיה לי טוב, ויש לי אקדח עכשיו, ואצבעות מיומנות, שיעזרו לי לזכור כמה רע היה לי, ובמזוכיזם עילאי אני יכול להעלות באוב רוחות מפחידות של מבטים מלאי שנאה ושל לגלוגים של להקת עורבים, ושל בושה תהומית ועצב, ואולי גם כמה מחשבות אובדניות, אם חופרים מספיק עמוק, ולהעמיד את הרוחות האלו במראה מול רוחות עתידיות, ולראות שזה בסדר, שהשלדים חוזרים לישון, הרוחות שבות לשמיים, בורות תמיד אפשר למלא באדמה, פצעים תמיד יכחילו באופטימיות, כמו שמיים בזריחה, ואני תמיד אתחזק יותר ויותר, ואני תמיד אדע ללחוץ על ההדק כשצריך, ואני אף פעם לא אפחד מזה כמו שפחדתי פעם, ובעצם, מה שאני אומר זה שאחרי שנים של שנאה עצמית ואפלה וחרדתיות אני, טוב, ניצחתי.