אין לי דרך לנסות להסביר לכם כמה אני שמח שאוקטובר נגמר. ככה, נמוג. האויב הגדול שלי, מאז ומתמיד. השם השני שלי. אבל אני ככה (!!!!!!!) שמח שאוקטובר נגמר. לא בהתלהבות, לא בהגזמה, אלא בהקלה חסרת מעצורים, כאילו שחררתי נשימה ארוכה ארוכה שהייתה תקועה בי ושיתקה אותי. איזה חודש רע, רע, רע, איך אפשר לעבור חודש כזה, עם כל כך מעט אור וכל כך הרבה חושך. אני כבר לא חושב על תהום, אני כבר לא חושב על שום דבר במושגים יפים, איבדתי משהו ממש גדול ואני רק חושב על אבדון.

זה היה השבוע הנוראי ביותר בחיים שלי. ביום ראשון הפסקתי לאכול, ביום רביעי הפסקתי לתפקד, אני מתפרק, אני ממש ממש מתפרק, פיזית נבקעים בי סדקים, אני נשבע. אני מתפורר לחלקיקים, קורס תחת הנטל הזה, הלחץ של הקיום, משהו סוגר עליי, אולי זאת החרדה, כל כך סמיכה, מעתיקה את נשימתי. 

אני ככה שמח שאוקטובר נגמר, אולי הגוף התרגל לקור שהוא הביא איתו, נובמבר תמיד מסמל עלייה, נראה לי, זה הדבר היחידי שיש לי לצפות אליו, כי בזמן הקרוב, זה ככה כבר חודש, לא יודע עד מתי, כבר אין לי למה לצפות. אולי לאבדון. פערתי בעצמי שלושה סדקים עמוקים, הרגשתי כמעט מיומן בזה, חצבתי לי בעור בכתב יתדות סיסמאות. רעב קשה אבל הגוויעה פועלת, פיונה אפל אמרה את זה. אני גווע לאיטי, לא יודע מה אני רוצה שיקרה, אבל רק ככה אני מצליח להוציא את האוויר החוצה.

כן. עד כדי כך. כל החיים שלי אני חלש.