אז בואו נדבר רגע על הסדקים. נראה לי שכדאי לדבר עליהם, לא? אחרת הם ימשיכו להיפער, אתם יודעים איך זה נראה, כמו נחש שמתפתל ומתארך. והסדקים האלו מהירים, הם יודעים מה הם עושים. הם עשו את המחקר שלהם, הם לא כאן מאתמול. הם תמיד היו חבויים איפשהו עמוק בתת מודע, אחרת אני לא מוצא עוד סיבה להופעתם הפתאומית ככה משום מקום.

ואיך הגוף שלי מתפאר בהם בסדקים, בכל אחד ואחד מהם, על כל יום שהם ניצחו אותי הם הניפו דגל. הם יצאו ממחבואם ופערו בי תהומות קטנות עד שהתחלתי להתפורר. וחייבים לדבר על זה, לא? מה, אין מצב שאני היחידי שרואה את זה. בעצם, אפילו אני לא ראיתי את זה. ואולי זה מאוחר מדי כי הם באמת נמצאים כבר בכל מקום. מישהו ראה בכלל מקודם? אבל למי אני אגיד על הסדקים. מי יאמין לי. בני אדם לא נשברים סתם ככה, מבפנים, מתפרקים לחלקיקים. פיזית זה לא הגיוני, הבנתם? זה לא הגיוני. משהו במשוואה הזאת חסר. אבל עובדה, תקשיבו לי, זה קורה. ממש עכשיו. ואני מפחד לפעמים שאני פשוט אחדול להיות אני, והסדקים יכסו את כולי וגופי יתפזר לחלקים משולשים, ולא יישאר ממני כלום מלבד הסדקים.

והיא אומרת לי, במבט ינשופי, ככה: יש בך משהו שלא מוברג עד הסוף. משהו מבפנים. ואתה יודע לאהוב וליצור קשרים ולשמוח, אבל אתה בוחר להאמין במציאויות מסוימות. יש סביבך הרבה מציאויות ואתה לא יודע לתפקד בכל אחת מהן. זה מערער אותך. משהו שם כל הזמן זז.

ונכון, את צודקת, אלה הסדקים. תסתכלי פנימה, יש שם עיניים. המון המון עיניים. הם משקיפים בי.

ואם אני לא מוברג עד הסוף, גברת מלומדת משכילה ויקרה, מי יכול להבריג אותי, מי יוכל לתקן? הידיעה לא פוטרת מעונש. אני יכול להביט בהם נחצבים לי בעור כאוות נפשי, זה לא יעזור כהוא זה. אז מה נשאר לי חוץ מלפחד. 

כשהקירות סוגרים עליי את יודעת מה זה אומר

אז בואו, בבקשה. בואו נדבר על הסדקים. אין לי כוח לשום דבר אחר.