אני לא רוצה ללכת לישון. לא רוצה להתעורר. אלא לשחק עם המחוגים של השעון כאוות נפשי. ולפעמים געגועים מוצצים ממני כל טיפת שמחה ורק כשמעגלים נסגרים אני נפתח מחדש. ובאיזשהו מקום אני כל הזמן בתזוזה, והטוב משתנה לרע מהר מדי וכל הדברים משחקים בי במקום שאשחק בהם. אין לי מילים יותר, אולי כי אני כבר לא אנושי אלא קצת מכונה, ואני נלחם בברגים שהבריגו בי ובמידע שתכנתו בי ובכבלים שזורמים לי מתחת לעור. אבל לפעמים אני מרשה לעצמי להיאנח, עדיין לא רוצה לישון ועדיין לא רוצה להתעורר, אבל רוצה לחיות, באמת באמת, וזה כבר לא מובן מאליו. ורוצה להיות שלם, פשוט צריך להיות חזק, איפה העור שפיתחתי, השריון. חורף מביא איתו שכבה חזקה נגד הכפור. אסור לי לתת לזה להיהרס. 

שלוש שעות נהיגה לרמת הגולן ויום אפור, סגרירי, קר, ורכס הרי נפתלי פרוס על קו האופק כמו גלויה. ואני כלוא בתמונה של מכונית בודדה, כתומה, בכביש רעוע ומלא פיתולים אי שם בין ההרים והגבעות ועצים מרקדים עם הרוח. ואני נותן לעצמי לחיות, ויש בזה את כל החדווה שבעולם. ואני לא רוצה לתת לעצמי יותר למות לעולם, אני רוצה להפסיק עם מה שרע לי. לא, לאו דווקא זה. אני רוצה משהו ואני עדיין לא יודע אותו, חייב להשיג אותו. 

חדור מטרה. אולי. אבל לפעמים געגועים מוצצים ממני כל טיפת שמחה ולא בא לי לקוות אלא לחזור לרחובות ישנים ולהיות שוב ביחד, שוב שלם, שוב לשמוח. חלאס, יא אללה. שייעלם כבר הכאב. שאני אוכל להגיד מילים, אחת-שתיים, אפילו זה מעורר בי געגועים. חלאס, חלאס. זה מה שיש לי להגיד.