תנו לי לצטט רגע את בודלר, כמו אינטלקטואל אמיתי כזה, עם משקפיים עגולות ושפם מחודד וסיגריה משתלשלת משפתיו המצהיבות: "ככל שמרבה הגבר לעסוק באמנות, כך עומד לו פחות. הקרע בין הרוחני לבין החייתי הולך ומעמיק. רק לגברים בהמיים עומד כמו שצריך. הזיונים הם השירה הלירית של האספסוף. לזיין משמע לרצות לחדור לתוך מישהו אחר, ואילו האמן לעולם אינו יוצא מרשות עצמו."

זה פשוט יפה, נראה לי, משהו ששווה להזכיר. משהו ששווה לדחוף עליו את השכל, איפה הרוחני מתחיל והבהמתי נגמר. כי אני מוקף בעדר של בהמות משא חסרות מוח וחסרות שליטה על השלפוחית המזויינת שלהן, משתינות את הטמטום שלהן לכל מקום. אני מוקף בבהמות ואני לא מצליח לבלוע את הרוק ולעבור את זה, בא לי לרצוח אותן עם סכין לשחיטה. רק בודלר מבין אותי. אני נשבע. אפילו הפסיכולוגית שלי מתכווצת שאני מטיח בה את כל הקללות שאני מצליח לדלות על לשוני. ילדי שמנת שמלקקים אחד לשני את החור בתחת כדי ליצור לעצמם היררכיה עצובה. פויה, פויה. פויה פויה פויה.

תנו לי משהו להרגע איתו. מנסה לצמצם את הסיגריות כרגע כי אני לא אעמוד עוד בכמות העשן הזאת. הסדקים ממשיכים להיפער. אין שום חורף בחוץ ויש המון חורף בלב, משהו אי שם נובל. איך יוצאים ממעגל של שיתוק ושל חשכה, ומחיים שמזמנים לך לא יותר משנאה. ועצבים. וחוסר מנוחה. עקצוץ. זמזום שלא פוסק. נהייתי אחר, נהייתי אפל, נהייתי מפורר לחלוטין. נהייתי זיין שכל. כמעט בהמתי. אבל מתוך העדר אני בוחר להתעלות, לכפכף את כל המתנשאים עם תואר הדמיקולו במחשבים שהם קיבלו בכיתה ג'. אני אמטיר עליהם חרא ורוק וכל דבר אחר שיביע כמה אני שונא אותם. 

מזל שאני מוצא אנשים טובים, מעניינים, דבוקים לזוויות החדר, לצללים. אבל מבינים אותי, נותנים לי לעשן איתם. חיים במחששה וצוחקים על כולם. יכולנו למלא בריכה עם כל הארס שנוטף מאיתנו. אבל אני נהנה, והם בני זונות. וטוב לי לקלל.