הרגשתי שאני במקום סטרילי מדי, סגור מדי, וקטן מדי, למרות שכל דבר ניסה לזעוק בו שלווה. ארונות העץ עם הספרים המנמנמים, והצמחייה שבחוץ והציפורים, והנוף הצמרירי של צמרות הכרמל שגולשות במורדות ההר. הדלתות הכחולות, המשקפיים העגולות, ההנהונים הבלתי פוסקים שמזכירים לי את בובות הכלב ההן שהראש מנותק מהגוף.

והוא מכריח אותי לחצוב בעצמי מכתשים, להוציא החוצה איברים מדממים, הוא שואל אותי את כל מה שאני רוצה להשאיר חבוי איפשהו והוא לא מרפה. ואני מתערסל בכורסה ומרגיש שעושים בי ניתוח ללא הרדמה, ושהעיניים שלו מחפשות את הצלקות העמוקות שהותירו בי שנים בצלן של סופות לא כלות. 

והוא אומר לי, זה בסדר, נמצא פתרון. ורק אז נפל לי האסימון. מה נהיה מהחיים שלי בחצי השנה האחרונה. לאיזו ספיראלה הכנסתי את עצמי, איך אני יוצא מצא עכשיו. ואז הצללים נגחו בי מבפנים על אותה כורסה, וכל זמן שסיפר לי על הכדורים שישנו לי את החיים רק הרגשתי דפיקות מהדהדות לי בלב ומכות לי בתוך החזה, ואומרות לי, תברח, תברח, אתה לא צריך כדורים.

ואז פחדתי שאני לא אצא מזה, שלנצח נידונתי להיות משוגע. מהרגע שנפתחה לי דלתו של הפסיכיאטר אין לי מוצא. מבוי סתום. ולקחתי את המרשם לכדורים בפנים חתומות ובשתיקה, והרגשתי שנכשלתי כבן אדם. זה לא בסדר, אני בסדר. אני לא צריך כדורים. אני לא צריך ניתוחים. לא רוצה מינונים ושיחות טלפון עם עולם הפסיכאטריה. רבאק, הסתדרתי בסדר.

ושכחתי את ההתקפים והמחשבות האובדניות, שכחתי צלקות שחרטתי בעצמי ושבועות שנשבעתי שלא להפר. ועל מזבח הנורמאליות החלטתי לא לקחת את הכדורים האלה, לא לתת לרופא המנוכר לנתח לי את הלב.

ואז הגעתי לפסיכולוגית שלי. הרגשתי כאילו אני על סרט נע של תמיכה נפשית. והיא הרגיעה אותי, ולא מכרה לי סיסמאות שזה הולך לתקן לי את החיים. ורציתי להפסיק עם זה בו במקום, עם הפסקה המזויינת הזאת, שאין. סיכוי. שאני. כזה. דפוק. 

אבל יש. סעמק. יש, יש, יש סיכוי כזה. 

אז לקחתי את הכדורים כמו ילד גדול. כזה שכבר לוקח החלטות בעצמו. הגעתי לצומת ובחרתי ימינה. במשעול של פסיכיאטריה עגומה ומנוכרת, ניתוחים שבועיים, מכתשים עצמיים. נתתי להם לסרס אותי כמו כלבלב אבוד. לקחת את האפאתיה שלי, את המיזנתרופיה, את ההתמרדות, להשאיר אותי קליפה גמישה שתזלוג לתוך מסגרת. 

מאסתי במוח שלי. מאסתי בחרדות האלו. מאסתי, מאסתי.

כל היום יושב. מעשן, מעשן, כותב לעצמי שירה זולה בסלולארי, זה מה שנשאר לי לעשות. 

החרדה היא לא פחד, היא סוס דוהר שצולף בך מבפנים. הם הולכים למגר אותו, לכבול לו את הרגליים בשלשלאות. לסתום לו את הפה. ייקחו לי את הסוס.

אני כבר לא אדהר בשדות.

הראש שלי מתפוצץ ממחשבות ומוזה מטפטפת מהפצעים. ואני רק נשאר תוהה, אם יישאר לי מה לכתוב אם אני לא ארגיש כאב.