הרגשתי שאני במקום סטרילי מדי, סגור מדי, וקטן מדי, למרות שכל דבר ניסה לזעוק בו שלווה. ארונות העץ עם הספרים המנמנמים, והצמחייה שבחוץ והציפורים, והנוף הצמרירי של צמרות הכרמל שגולשות במורדות ההר. הדלתות הכחולות, המשקפיים העגולות, ההנהונים הבלתי פוסקים שמזכירים לי את בובות הכלב ההן שהראש מנותק מהגוף.

והוא מכריח אותי לחצוב בעצמי מכתשים, להוציא החוצה איברים מדממים, הוא שואל אותי את כל מה שאני רוצה להשאיר חבוי איפשהו והוא לא מרפה. ואני מתערסל בכורסה ומרגיש שעושים בי ניתוח ללא הרדמה, ושהעיניים שלו מחפשות את הצלקות העמוקות שהותירו בי שנים בצלן של סופות לא כלות. 

והוא אומר לי, זה בסדר, נמצא פתרון. ורק אז נפל לי האסימון. מה נהיה מהחיים שלי בחצי השנה האחרונה. לאיזו ספיראלה הכנסתי את עצמי, איך אני יוצא מצא עכשיו. ואז הצללים נגחו בי מבפנים על אותה כורסה, וכל זמן שסיפר לי על הכדורים שישנו לי את החיים רק הרגשתי דפיקות מהדהדות לי בלב ומכות לי בתוך החזה, ואומרות לי, תברח, תברח, אתה לא צריך כדורים.

ואז פחדתי שאני לא אצא מזה, שלנצח נידונתי להיות משוגע. מהרגע שנפתחה לי דלתו של הפסיכיאטר אין לי מוצא. מבוי סתום. ולקחתי את המרשם לכדורים בפנים חתומות ובשתיקה, והרגשתי שנכשלתי כבן אדם. זה לא בסדר, אני בסדר. אני לא צריך כדורים. אני לא צריך ניתוחים. לא רוצה מינונים ושיחות טלפון עם עולם הפסיכאטריה. רבאק, הסתדרתי בסדר.

ושכחתי את ההתקפים והמחשבות האובדניות, שכחתי צלקות שחרטתי בעצמי ושבועות שנשבעתי שלא להפר. ועל מזבח הנורמאליות החלטתי לא לקחת את הכדורים האלה, לא לתת לרופא המנוכר לנתח לי את הלב.

ואז הגעתי לפסיכולוגית שלי. הרגשתי כאילו אני על סרט נע של תמיכה נפשית. והיא הרגיעה אותי, ולא מכרה לי סיסמאות שזה הולך לתקן לי את החיים. ורציתי להפסיק עם זה בו במקום, עם הפסקה המזויינת הזאת, שאין. סיכוי. שאני. כזה. דפוק. 

אבל יש. סעמק. יש, יש, יש סיכוי כזה. 

אז לקחתי את הכדורים כמו ילד גדול. כזה שכבר לוקח החלטות בעצמו. הגעתי לצומת ובחרתי ימינה. במשעול של פסיכיאטריה עגומה ומנוכרת, ניתוחים שבועיים, מכתשים עצמיים. נתתי להם לסרס אותי כמו כלבלב אבוד. לקחת את האפאתיה שלי, את המיזנתרופיה, את ההתמרדות, להשאיר אותי קליפה גמישה שתזלוג לתוך מסגרת. 

מאסתי במוח שלי. מאסתי בחרדות האלו. מאסתי, מאסתי.

כל היום יושב. מעשן, מעשן, כותב לעצמי שירה זולה בסלולארי, זה מה שנשאר לי לעשות. 

החרדה היא לא פחד, היא סוס דוהר שצולף בך מבפנים. הם הולכים למגר אותו, לכבול לו את הרגליים בשלשלאות. לסתום לו את הפה. ייקחו לי את הסוס.

אני כבר לא אדהר בשדות.

הראש שלי מתפוצץ ממחשבות ומוזה מטפטפת מהפצעים. ואני רק נשאר תוהה, אם יישאר לי מה לכתוב אם אני לא ארגיש כאב.

או: ניסיון שלי לתעל התקפי חרדה לאמנות

המרחק מפה לשם

המרחק מפה לשם

מרגיש כמו נצח

כאילו אני צריך להתחיל מחדש

את מסע הייסורים שעברתי

וזאת נראית דרך מדממת

ועולים בי

הבזקים של תהלוכת הצלוב

ויה דולורוזה שמה

איך כולם מסתכלים על גופה ממוסמרת

והיא מולכת בפאר

המרחק מפה עד לבית

הוא שעה נסיעה

אבל הוא שם ולי יש רק

רגליים וגם הן כבר לא

מוליכות אותי רחוק

איבדתי זכות לבכות

איבדתי זכות לשמוח

ללכת

לחיות

המרחק הוא מה שהם טווים לי

והם, עכבישים מיומנים

טווים לי רשת של קורים של

קילומטרים על גבי קילומטרים

רגליים אף פעם לא יוכלו

לשאת מרחק כזה

אולי

אם הייתי יכול לעוף

אבל איבדתי את הזכות

עכבישים ניצחו אותי

הפרפרים עזבו אותי

החיים רצחו אותי

ואני אף פעם לא אוכל לחזור

היום

היום אני לא יכול לכתוב כלום

רק לפחד

רק לפחד

רק לחיות בעתיד

בעבר

לנסות לשכוח את ההווה

מגרד אותי

שורט אותי

גורם לי לדמם

יונק ממני את החיים

כולא

כולא

כולא

דופק אותי

מוציא לי את המיץ

כל היום אני רק מפחד

מתרסק

על הספסל

עם סיגריה

במיטה

עם ספר

בתוך הראש

עם אלף פטישים

היום אני לא יכול לחשוב על כלום

חוץ מפחד

פחד פחד פחד

ולמרוח מילים עם דם

על הקירות

ברזל

אני רק רוצה לעבור

כל יום מאושר

מציאות היא ברזל

ואני מים

ואני לא מחלחל

לא לאט

לא עמוק

אני נשאר במקום

מים דוממים

עם מי הם מיטיבים

סופם להתאדות

מוטב והייתי מת

להסתיים

להסתיים

לקמול

נראה לי לפעמים הפתרון הכי נכון

אבל עכשיו מרגיש לי

תקוע בגרון

אני לא יכול לחדול

לא ככה

לא פה

אני לא אתן להם את הפריבילגיה

להיות אלה שניצחו אותי

ולסיום, לאה גולדברג,

"איכה תוכל ציפור יחידה,

לשאת את כל השמיים"

ככה אני מרגיש.

בדיוק.

"לא מגיע לך לסבול" אז למה את מביאה לי כדורים. מתכנתים אותי מכל הכיוונים. ייצא ממני זומבי. אני מקיא כל עוד אני יכול. כבר שבוע ומילאתי אלפי מחברות.

נדודים

מילה יפה, נכון? נד נד, נע ונד. כשאני שומע נדודים אני חושב על ציפורים בשמיים, כמו ישות אחת שעושה דרכה אל האופק. נוסכת בי שלווה. אני חושב על סנופקין בעמק המומינים ועל ההרים ביניהם הוא נבלע כשהוא נודד דרומה עם חורף. נדודים, אתה נדבק בהם, לא? אתה נווד ואתה אבוד, וזה בעצם כל העניין. אתה לא מרגיש בבית בשום מקום, אתה לא מתגעגע עד שאתה לא עוזב, כשאתה עוזב אתה רוצה לחזור, כשאתה צריך לחזור אתה ממשיך הלאה, כשאתה שם אתה רוצה החוצה, כשאתה בחוץ אתה רוצה ללכת רחוק יותר, ואז אתה רוצה לחזור פנימה, והדרך נעולה. ואתה נע ונד, נע ונד. נד נד.

כל המדינה הזאת ספוגה בדמעות שלי. שם, במרכזית של נתניה, על האבנים הגדולות ליד החנייה ישבתי שעה ופחדתי, והתכרבלתי תחת שמיים מחשיכים כי החרדה תקפה אותי והייתי לבד לבד. ופחדתי לנוע, ונותרתי במקום, ועברתי שם שלשום, והצל שלי דבוק לאבן, עדיין שם. כל המדינה ספוגה בדמעות שלי. שם, במרכזית חיפה, עישנתי ארבע סיגריות ולא רציתי לעלות על הרכבת. ונתתי לעוד רכבת לחלוף עליי, ולעוד אחת, עד שעליתי, ואז כבר לא ידעתי איך לחזור.

כמה זמן לקח לי לגלות שאני נווד, לא יודע. אתה פשוט יודע את זה. שאין לך מקום באמת. יש לך בית אבל אתה יודע שהוא כבר לא שלך. כשהתחלתי לנדוד משהו זז בתוכי, משהו השתחרר, אולי חירות. ומאז אני זז, זז, מתקדם כל הזמן, ואף פעם לא שואף עד לריאות שום מקום. תמיד חושב על מקום אחר, תמיד רוצה להיות איפשהו אי שם. לא אכפת לי איפה, רק לנסוע, ללכת, להתקדם לאנשהו. יש לי פחד מלהשאר במקום. אני שוקע מהר. 

כמה שמחתי אז, בקיץ, אחרי תקופה מייסרת של קביעות שנחתמה בעל כורחי, לשוב ולנדוד. ישבתי במרכזית של תל אביב ועישנתי על הספסל, תחת העץ. והלב שלי התרונן. אינספור אוטובוסים, אינספור רכבות, משבץ אוזניות באוזניות, משחרר אנחה, מדליק עוד סיגריה. מהחלון הכל משתנה מהר, הלב שלך מתכדרר כי אתה תמיד מפחד, תמיד מצפה. אתה אף פעם לא רוצה להגיע לשום מקום. נראה לי שאלו הנדודים, להמשיך לנסוע. הנווד, בסופו של יום, יודע רק לברוח, ואף עם לא מתמודד. ושביל של דמעות שוקע מאחוריו באספלט ועל מסילות רכבת, והוא עושה את הארץ הזאת למרחביה ואף פעם לא מוצא את מה שהוא מחפש.

הוא נע ונד, נד נד. זה אף פעם לא נגמר, אבל הוא חושב שבסוף הוא יגיע לאנשהו.

הוא נע ונד, נד נד. תראו את הדמעות שלו, הן מכחילות, דמעות תרעלה, דמעות של אדם חלש. הוא אף פעם לא ילמד. הוא רק יתגעגע, כל היום יתגעגע. מתגעגע, מתגעגע, מתגעגע. אני מתגעגע.

אולי השאלה היא, מה אתה מחפש בדרכים, מה חסר לך, והתשובה מפחידה אותך. כי אתה מחפש דרכים חדשות להרוס את עצמך. ובסופו של דבר, אתה מחפש דרך למות ולהיוולד מחדש.