תכננתי רשומה עמוקה כזאת לנושא החם, שתעסוק בריצות וכושר וכמה אני חייב להתחיל להתמיד בזה. אבל לא הצלחתי לכתוב כלום בלי שזה יישמע פלצני ומעושה.

זה היה מהימים המעיקים האלו ששום דבר לא קורה בהם. בתיכון הרגשתי כאילו הכל עובר בסלואו-מושן, הכל עגמומי ואפרורי. ואני לא מאלו שיושבים בצד, בצללים ומתכנסים באיזה ספר עב כרס וקוראים בו בהפסקה. הלוואי והייתי כזה. אני לא אוהב תא מי שאני נהיה ברגע שאני בא במגע עם אנשים. זה די משעשע, האמת, חשבתי על זה לא מזמן שבתיכון אני מסתובב עם אנשים שונים לגמרי מהאנשים שאני יוצא איתם בשעות הפנויות שלי. וזה לא שאנחנו לא לומדים ביחד, להפך, השכבה שלנו די קטנה ואנחנו נוטים להיתקל אחד בשני. זה פשוט ככה. בתיכון יש לי אינטראקציה עם הרבה יותר אנשים מאשר אלו שגרים איתי ביישוב, אני חושב שאלו שהתחברתי איתם בתיכון הם האנשים שבאמת יש לי משהו משותף איתם, כאלה שזורמים איתי על אותו גל. וזה די מגניב, האמת, שאחרי המון זמן שהרגשתי אאוטסיידר בחבורה שלי מצאתי אנשים גזעיים כאלו, ואני שואל את עצמי כל יום איך זה שהם מסתובבים עם אחד כמוני.

אני נשמע די עגמומי ומלא רחמים עצמיים. אני לא. לא חושב. אולי כן?

כל יום אני רוקם לעצמי בראש מחשבות על מה היה קורה אילו ככה וככה. אם הייתי עושה את זה ומקבל את זה ונראה ככה או נולד ככה. זה מייגע וזה מדכא, והבעיה היא שזה הרגל מגונה שאני לא מצליח לסגת ממנו. זה ממכר כמו קפאין. לבור מאות יקומים מקבילים ולדעת שלעולם לא אוכל לחיות אותם. אולי בגלל זה נהייתי קצת דכאוני ומופנם יותר בזמן האחרון. זה התחיל לפני חודשיים ככה. תחילת שנת הלימודים אף פעם לא מביאה איתה משהו טוב, התיכון חשף בפניי את כל צדדיי ורבדיי אחרי שהתאמצתי כל כך להסתיר אותם. להחביא את הפגמים.

מה שכן, חזרתי הביתה מוקדם במקום לחזור אחר הצהריים. חברים שלי עוד היו בלימודים והרגשתי תחושה מפוספסת משהו. יצאתי לריצה, אחרי בערך חודשיים בהם הזנחתי כל פעילות גופנית אפשרית (חוץ מללכת לחדר כושר פעמים אחדות), וזה הרגיש מעולה. למרות שאני לא כזה מהיר ואני חושב שהתדרדרתי יותר מדי בחודשיים האלו, יש בריצה מעין קסם כזה ששובה אותי. אני אוהב לרוץ פה ביישוב, בטבע, להסתכל על וואדיות וגבעות מיוערות ועורבים על עמודי חשמל, עם רוח צוננת שאלוהים יודע מאיפה היא מגיעה. אני אוהב לשמוע מוזיקה באוזניות על ווליום ממש חלש, כדי שבמקביל אני אוכל לשמוע את צווחת העורבים ואת הטבע רוחש ואת קול האבנים כשאני דורך עליהן. אני רץ בדרך לא סלולה בדרך כלל, לא איפה שרוב האנשים פה ביישוב רצים. אבל זה רק בגלל שנראה לי חבל לבזבז נוף כל כך יפה. ולמרות הירידות והעליות והמסלול הקשה, אני מניח שאני אוהב את התחושה המחשלת, את המוטיביציה שגואה בי במהלך הריצה, בכל התנשפות. אני אוהב את התחושה שהחולצה נדבקת אליה, להרגיש מיוזע, זה מכניס אותי למעין טראנס. שום מחשבה לא עוברת לי בראש כשאני רץ. רק קדימה, קדימה, קדימה. ולא חם, ולא קר, הכל נחלץ לעזרתי כשאני רץ. זאת תחושה עילאית.

התחושה בשובך הביתה מהריצה לא פחות מדהימה. חזרתי והדלקתי מהר את המזגן, עשיתי מקלחת עם מים רותחים והרגשתי איך אני מנקה מעצמי את כל הרגשות הרעות. אני אוהב להתקלח בצהריים. זה מרגיש הרבה יותר מרענן. ואז אני כבר לובש את בגדי השינה המאווררים שלי, ואני מרגיש כאילו שום דבר לא יכול להשתבש. 

ואז המציאות שבה אליי. מדהים שכל זה לקח כל כך מעט זמן, והיום עוד היה כל כך ארוך. אמרתי לעצמי שאני אעשה משהו, אני אקרא, או אכתוב, או אצייר על הקנבס ההרוס ההוא שצובר אבק בפינה. משהו פרודוקטיבי. אבל לא, סתם שיטוטים חסרי תכלית במחשב, כהרגלי. לא קראתי, ולא כתבתי, ולא חשבתי אפילו מה בא לי לצייר. ואז עשיתי עבודה בתולדות העיצוב, ושתיתי קפה מהביל כמו שאני אוהב, ואכלתי שני כריכי פסטרמה גדולים. והלכתי למחשב. וחשבתי על כמה שזהו יום מבוזבז, אבל לפחות רצתי. לפחות עשיתי משהו שמזכיר לי שאני לא גוף ביולוגי חיוור שצורך קפאין וישן כל היום. אולי זה לא היה יום מעיק כמו שחשבתי.

ואז נכנסתי לפה, וראיתי שיש נושא חם על כורסאות בטטה וכושר.

ובאמת שרציתי לכתוב משהו עמוק על ריצות. אני חושב שכתבתי. זה די מעניין. או שלא. אני חושב שהספיק לי להיום, אני מרגיש מנומנם ואפילו לא תשע בערב. הגיע הזמן לראות סיטקום אמריקאי כלשהו ולהשכיח את כל הדאגות ממני.

יום טוב.

ואוקטובר המושלם יהיה גבוה ונאה ולא יתעסק בזוטות כמו תלבושת. הוא יהיה כריזמטי וכובש, יצעד בגו זקוף ובגאווה ויחייך חיוך רחב וכנה. 

ואוקטובר יקשיב בשיעורים, יכבד את מוריו וישמור על השקט, יספוג את התורה המועברת לו ויפנים אותה. כי הכל, לא משנה כמה זה נראה מיותר באותו רגע, שווה להילמד. כל דבר בעולם הזה הוא בר למידה ושווה מחקר. ואוקטובר יידע את זה, יישם את זה. הוא לא יתעצל, הוא יעשה את מירב המאמצים על מנת להצליח בתחום האקדמי אפילו שזמנו פעוט. והוא לא יוותר על עצמו, ולא יקל על עצמו, ולא ימעיט בערכם של מקצועות מסוימים לעומת האחרים.

אם אוקטובר לא יהיה טוב במשהו - הרי סימן שהוא צריך לעבוד קשה יותר.

ואוקטובר יהיה נחמד לחבריו, שאפילו שהם מועטים הוא בכל זאת צריך להוקיר את העובדה שהם שם בשבילו, מוציאים אותו מהבוץ, אוהבים אותו למרות כל פגמיו ואופיו המחורבן. הוא יבלה איתם, הוא ידאג להראות להם כמה הם חשובים לו ולא ירגיש זר לידם, כי סך הכל - put aside את משפחתו הביולוגית, הרי שהם המשפחה השנייה שלו. רק שם הוא ירגיש בבית.

ואוקטובר יכבד גם את משפחתו הביולוגית, יעניק לה עוד קצת זמן ולא ייקח אותה כמובן מאליו. יישב איתה בסלון ולא ינסה להתחמק מהביחד. לא, אוקטובר יוקיר אותו.

ואוקטובר יקרא הרבה ספרים, איכותיים כאלו, והוא יתמיד בכך, כי למרות שזה לוקח זמן זה בסופו של דבר הרבה יותר מספק מיום שלם על המחשב. והוא יעקוב אחרי הסדרות שהוא אוהב ויראה את הדברים שעושים לו טוב על הלב, ויידע שבימים מעייפים מלאי מילים וצפיפות הוא ימצא נחמה בסיטקומים אמריקאיים צבעוניים.

ואוקטובר יהיה שמח, אם רק יהיה כל הדברים שצויינו פה.

וביום מותו של אוקטובר המונים רבים יגיעו להלוויה, יבכו את מותו. הוא יידע שהוא עוזב למקום טוב יותר - לא גן עדן, לא גיהנום, לא לימבו - אלא לאינסוף השלם, לאיפה שכל האשפה האנושית נעלמת ואתה מתגבש לישות אחת עם העולם. 

אוקטובר יעדיף שישרפו את גופתו ויפזרו את אפרו ברוח. העולם כולו יהיה המצבה של אוקטובר. וביום הלווייתו אנשים אמנם יהיו עצובים, אבל ידעו שכך זוהי דרך הטבע, וידעו שאוקטובר חי חיים מלאים ושמחים ושאין לו הרבה חרטות, כי הוא התאמץ ועבד קשה לעשות את חייו טובים. 

ולצלילי "For Good" של אדינה מנזל וקריסטין צ'נוות' העולם יניח לאוקטובר המושלם, שהיה גבוה וזקוף וגאה וחכם ונאמן ואוהב וכנה.

אמן.