ואנחנו יושבים במחששה מאחורה, מלפניה פרוסה מדשאה ואז שיחים ועצים ועורבים מנקדים את הדשא, ומאחורי הגדרות שמכתרות אותנו אפשר לראות דגלים של החיל ושל הפיקוד, ושם, מאחורה, רואים את הים, כחול כחול, ובערבים עננים צמריריים מכסים את האופק והוא מתכתם ומתכחל ומתאדם, אבל ביום עצמו השמיים תכולים, שלווים, והמתקן כולו בניינים כתומים, צהובים, חלונות מרובעים, סתומים, וילונות בשמנת מטונפת, גרמי מדרגות אפורים, ספסלים כחולים, דשא מצהיב, גדרות, ש"ג עם איזה אחד מכונס בתוך עצמו, ואנחנו יושבים במחששה מאחורה, לפעמים אני מגלגל לעצמי ארבע סיגריות בהפסקה, מנסה לא ללכת לחזור למקום עם המיטות והאנשים והצחקוקים של העורבים ולעשן לעשן לעשן עד שצורב לי בגרון.

אני יושב לפעמים עם הדתייה הימנית הלאומנית שהחצאיות שלה מטאטות את הרצפה ותמיד אומרים לי, איך אתה תמיד מתחבר לקיצוניים, אבל איפשהו אי שם שנינו מבינים אחד את השני אז אנחנו מדברים על הנופים של ישראל ועל הנגב ועל גבעות ירוקות בניו זילנד. ויש עוד אחד, ירושלמי, שחולם לטוס ליפן ולמזרח ולאיים רחוקים ולברוח כמה שיותר רחוק. ובין דיבור לדיבור על מסע אחר אני מגלה שכולנו נדבקנו באותה קדחת נדודים, ואנחנו סופרים אחורה את הימים לסוף השבוע אבל בסופו של דבר אנחנו חוזרים למקום בטוח. אנחנו לא בתנועה, אנחנו ספונים במקומנו, סירה שעלתה על שרטון, ואני, אני מחכה לגל גדול שיבוא וישטוף אותי, נחשול שירערער אותי עד שאתפרק לרסיסים, אולי זה מה שיחזיר אותי פנימה, אל הים, אז הזרימה המיוחלת. אני כאילו חושב, אתה לא צריך את זה, ואני מסתכל מסביבי והגדרות נראות כמו נציבים חמושים ועיניהם מקיפות אותי במבט נחוש, ואני רק חולם על המזרח הרחוק ועל כל הירוק שיכול היה להחליף את הדשא המצהיב הזה, והים אין בו די כדי לרצות אותי, והכמיהה המיוחלת למרחקים מהדהדת ולא מפסיקה להדהד, וזה מפחיד אותי, עד לרמה שבא לי להתפרק או, להזריק או, למות או, רק כדי להשתחרר.

אבל עם הזמן, לא יודע, לאט לאט, אנחנו מתאספים, אלו שדבקה בהם הקדחת, הילדים שתעו, אנחנו נהיה בסדר. אנחנו נסתגל. אני לא רוצה להסתגל לבית סוהר, אבל, אולי, אין לי ברירה. אבל את החלומות אנחנו שומרים לעצמנו ו, למחששה מאחורה ו, לים שמסתכל עלינו ו, יש בו הבטחה, למשהו גדול, אינסופי. אז יהיה בסדר, לדעתי.

"לא יצא לך לחשוב על פרישה?"

"-יצא."

"כי אני לא עומדת בזה יותר."

"-יצא לי גם לחשוב על לפרוש מהתיכון, ומשנת השירות. כל יום שאני עובר פה אני חושב כמה טוב יהיה בחוץ. אבל בסוף מנצחים את זה, ואז יש את כל הנחת בעולם."

"אני לא יודעת."

"-גם אני לא, אבל זה מה יש."

וזה חבל, כי זה ממש לא הרבה

אף פעם לא תהיה יותר חלש מעכשיו

אף פעם לא תרד יותר עמוק

זאת הפרבולה האחרונה שתוריד אותך למטה

ואז תעלה אותך למעלה

תאמין במתמטיקה זאת

משוואה פשוטה

זה התחלה פלוס אמצע פלוס סוף

שווה ניצחון

אל תדאג זה מתמטיקה

זה הדבר הכי הרמוני שיש

התחלה אמצע וסוף

ותראה שבסוף כבר לא קשה