זה ימשיך ככה? נמאס לי מזה. החיים האלו כל כך מונוטוניים. באמת, אני לא מרגיש שום שינוי או שיפור מיוחל. אז מה, ככה זה היה וכך זה יישאר?
אני כבר לא יודע אם השריטות הן שלי או שהעולם הזה היה שרוט לחלוטין עוד לפניי. אני אשמח לדעת. אני אוהב את השריטות שלי, את חלקן. אבל יש דברים שרק ממשיכים לדמם ולדמם, וזה מתיש אותי. לא משנה כמה אני אנסה לאחות את הפצעים, אני מדמם את התהום ללא שליטה.
זה מתחיל בזה שאני אוהב את עצמי קצת. ואז קצת פחות. ואז הרבה פחות. ואז דרוש שיפור, ואני אוהב את עצמי קצת יותר. ואז קצת פחות.
ויחזור חלילה.
אני אצא מתישהו ממעגל הכשפים המקולל הזה? אני אמצא סיפוק תמידי אי פעם?
כולם מסביבי בוכים מהשטויות החומרניות רוחניות שלהן. ואני יודע שלא באמת אכפת לי מהשטויות האלו, אני יודע שיש דברים מאוד מעטים שצריכים לקרות כדי שיהיה לי אושר מוחלט. ואני יודע שכמה שהם נגישים ככה הם כל כך רחוקים ממני. כמו הירח, אני רואה אותם קרובים, אני כבר מושיט אליהם יד... אני לא חושב שאי פעם אתפוס משהו. אני חושב שאני אשאר ישות מנוכרת ואדמם עד קץ ימיי.
אלוהים ישמור, כמה שאני לא רוצה. אני לא רוצה להמשיך ככה. אני רוצה להשתנות, סעמק. וזה תמיד נראה קל וזה תמיד נראה בהישג יד וזה תמיד מתרחק ממני באלפי שנות אור. כמו קווים מקבילים, אני אלך לצד השאיפות שלי, לנצח... ואף פעם לא ניפגש. זה אף פעם לא יתממש.
אז מה, כאילו פאק. מה? ככה זה ימשיך? מה עוד אני צריך לעשות כדי להפסיק? אין לי את הפתרונות. הלוואי והיו לי.
הלוואי והיה לי טיפה מהכוח והאומץ שדרוש לי.
סעמק.
העולם הזה חרטא אחד גדול, ולא היו יכולים להיות לי חיים טובים יותר מאלו, אילו רק הייתי מפסיק לדמם.