שבוע הבא דצמבר

בדרך כלל זה מתי שהים מתחיל להתאזן

אני זוכר את זה מפעם;

ספטמבר של זכוכית

אוקטובר של שקיעה

נובמבר של הלילה

דצמבר של זריחה

נדוש אבל כנה כי

אין דבר יותר אמיתי מהשמש ששוקעת

והכאב שמתרסק

והיה לי חיידק שאכל אותי מבפנים 

ובכלל לא ידעתי

והלילה היה מר והיו בו מעט כוכבים

ואין לי אצבעות מתאימות להלחנה ולכתיבה

או לחריזת מילים, בגלל זה בחיים לא אהיה פזמונאי

כי האצבעות שלי עקומות מדי,

מעוקלות

ואם אני מושך חוטים הם מתלפפים ומסתבכים

אחד סביב השני

ככה גם אני

בגלל זה נידונתי להעביר את ימיי

מנסה לחרוז אבל מצליח רק לכתוב

מילים סתומות חסרות מוצא

כאילו משהו לא מגיע להשלמה

לעבור שקיעות לילות זריחות

ולדרוך יחף על זכוכית מרוסקות

אבל ככה אני חי

וטוב לי עם החוטים

כמה מסובכים ומלופפים שיהיו

כמה שאני אתעצב בחסרונם של החרוזים

בסופו של דבר יוצא לי שיר

עקום, שבור

אבל יש בו אקורד סיום

הנה, תראו

זריחה חדשה

אני אקרא לה בשם 

ההתרה

אני לא רוצה ללכת לישון. לא רוצה להתעורר. אלא לשחק עם המחוגים של השעון כאוות נפשי. ולפעמים געגועים מוצצים ממני כל טיפת שמחה ורק כשמעגלים נסגרים אני נפתח מחדש. ובאיזשהו מקום אני כל הזמן בתזוזה, והטוב משתנה לרע מהר מדי וכל הדברים משחקים בי במקום שאשחק בהם. אין לי מילים יותר, אולי כי אני כבר לא אנושי אלא קצת מכונה, ואני נלחם בברגים שהבריגו בי ובמידע שתכנתו בי ובכבלים שזורמים לי מתחת לעור. אבל לפעמים אני מרשה לעצמי להיאנח, עדיין לא רוצה לישון ועדיין לא רוצה להתעורר, אבל רוצה לחיות, באמת באמת, וזה כבר לא מובן מאליו. ורוצה להיות שלם, פשוט צריך להיות חזק, איפה העור שפיתחתי, השריון. חורף מביא איתו שכבה חזקה נגד הכפור. אסור לי לתת לזה להיהרס. 

שלוש שעות נהיגה לרמת הגולן ויום אפור, סגרירי, קר, ורכס הרי נפתלי פרוס על קו האופק כמו גלויה. ואני כלוא בתמונה של מכונית בודדה, כתומה, בכביש רעוע ומלא פיתולים אי שם בין ההרים והגבעות ועצים מרקדים עם הרוח. ואני נותן לעצמי לחיות, ויש בזה את כל החדווה שבעולם. ואני לא רוצה לתת לעצמי יותר למות לעולם, אני רוצה להפסיק עם מה שרע לי. לא, לאו דווקא זה. אני רוצה משהו ואני עדיין לא יודע אותו, חייב להשיג אותו. 

חדור מטרה. אולי. אבל לפעמים געגועים מוצצים ממני כל טיפת שמחה ולא בא לי לקוות אלא לחזור לרחובות ישנים ולהיות שוב ביחד, שוב שלם, שוב לשמוח. חלאס, יא אללה. שייעלם כבר הכאב. שאני אוכל להגיד מילים, אחת-שתיים, אפילו זה מעורר בי געגועים. חלאס, חלאס. זה מה שיש לי להגיד.

אז בואו נדבר רגע על הסדקים. נראה לי שכדאי לדבר עליהם, לא? אחרת הם ימשיכו להיפער, אתם יודעים איך זה נראה, כמו נחש שמתפתל ומתארך. והסדקים האלו מהירים, הם יודעים מה הם עושים. הם עשו את המחקר שלהם, הם לא כאן מאתמול. הם תמיד היו חבויים איפשהו עמוק בתת מודע, אחרת אני לא מוצא עוד סיבה להופעתם הפתאומית ככה משום מקום.

ואיך הגוף שלי מתפאר בהם בסדקים, בכל אחד ואחד מהם, על כל יום שהם ניצחו אותי הם הניפו דגל. הם יצאו ממחבואם ופערו בי תהומות קטנות עד שהתחלתי להתפורר. וחייבים לדבר על זה, לא? מה, אין מצב שאני היחידי שרואה את זה. בעצם, אפילו אני לא ראיתי את זה. ואולי זה מאוחר מדי כי הם באמת נמצאים כבר בכל מקום. מישהו ראה בכלל מקודם? אבל למי אני אגיד על הסדקים. מי יאמין לי. בני אדם לא נשברים סתם ככה, מבפנים, מתפרקים לחלקיקים. פיזית זה לא הגיוני, הבנתם? זה לא הגיוני. משהו במשוואה הזאת חסר. אבל עובדה, תקשיבו לי, זה קורה. ממש עכשיו. ואני מפחד לפעמים שאני פשוט אחדול להיות אני, והסדקים יכסו את כולי וגופי יתפזר לחלקים משולשים, ולא יישאר ממני כלום מלבד הסדקים.

והיא אומרת לי, במבט ינשופי, ככה: יש בך משהו שלא מוברג עד הסוף. משהו מבפנים. ואתה יודע לאהוב וליצור קשרים ולשמוח, אבל אתה בוחר להאמין במציאויות מסוימות. יש סביבך הרבה מציאויות ואתה לא יודע לתפקד בכל אחת מהן. זה מערער אותך. משהו שם כל הזמן זז.

ונכון, את צודקת, אלה הסדקים. תסתכלי פנימה, יש שם עיניים. המון המון עיניים. הם משקיפים בי.

ואם אני לא מוברג עד הסוף, גברת מלומדת משכילה ויקרה, מי יכול להבריג אותי, מי יוכל לתקן? הידיעה לא פוטרת מעונש. אני יכול להביט בהם נחצבים לי בעור כאוות נפשי, זה לא יעזור כהוא זה. אז מה נשאר לי חוץ מלפחד. 

כשהקירות סוגרים עליי את יודעת מה זה אומר

אז בואו, בבקשה. בואו נדבר על הסדקים. אין לי כוח לשום דבר אחר.