זה התחיל עם זריחה, ויקיצה מכאנית ומתסכלת מצלצולו הנוראי של האייפון הארור הזה. אבל סך הכל, היום ב6:00 התחיל יום שללא ספק עלה על ציפיותיי. לא יודע, אולי אני סתם מצפה לגרוע מכל. ככה עדיף, לא? גודל הציפיות כך כגודל האכזבות ולהפך.
כרגע מתנגנת ברקע גרסאת לייב ל-Good Enough. איימי לי מלאך אמיתי.
מה ככה? סתם, התחשק לי לכתוב. כבר הרבה זמן שאני שוקד על פיתוח של סיפור מסוים שהיה לי בראש למה שאני מקווה שיהיה רומן. גם אם למגירה, גם אם הוא יהיה גרוע, עצם השלמתו תספיק לי, ובינתיים אני אמנם לא עמל על הכתיבה עצמה הרבה אבל בהחלט יוצא לי לחשוב בנסיעות לבית הספר או סתם ככה על חלקים מסוימים ועל קווי עלילה שעוד צריך לפתח. זה נחמד, זה מעסיק לי את המוח קצת. אני צריך דברים כאלה (כי החלטתי להפסיק לשתות קפאין לתקופה מסוימת, אז אני מוצא את התרפיה החדשה שלי בכתיבה ובפרקים של דה סבנטיז שואו).
אני אוהב שיש לי בית לבד ואני חופשי. והדלת יכולה להיות פתוחה בלי שאף אחד ייכנס אל החדר כמו רוח פרצים ויפר את שלוותי. אני אוהב את הבדידות שלי. דווקא בראיון האישי שלי, שהמראיינת הפסיכוטכנית שאלה אותי אם אני מעדיף להיות עם עצמי או בחברת אנשים, מאוד היססתי להגיד לה את האמת. ניסיתי למרוח אותה, להגיד לה שזה תלוי בתקופה ובדברים כאלה. נראה לי שהיא הבינה סך הכל... אבל אני באמת לא חושב שזה דבר רע.
ובערב, למרות שכבר התרגלתי להסתפן בחדרי ולשמוע מוזיקה בפול ווליום, כן יצאתי החוצה לחגוג למישהי פה יום הולדת, וחסרה לי קצת החברה הזאת האמת. בתקופה כזאת של לימודים ועייפות כרונית וחוסר יציבות זה נחמד שיש את הימים האלו שמחזירים אותך לתקופות שהעולם היה הרבה יותר מואר ושהייתי הרבה יותר חברותי ומגובש. אבל אני בסדר עם עצמי, כך או כך.
סתם, אכלתי סושי ועכשיו אני אוכל כריך בייקון טעים ומנקר מעל למקלדת. ומחר יש לי מבחן ולא קראתי ולו סיכום אחד עליו, אז אני אדפיס לי עותק שיהיה לי לקרוא למחר בהסעה או לפני השיעור ואלך לישון.
היה חשוב לי לכתוב את זה משום מה. אולי בעתיד אני אגלה למה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
