אני מרגיש כאילו כבר הרבה זמן אני כותב את הבלוג לכם יותר מלעצמי. כאילו פעם זה היה אחרת, ועכשיו, למרות הברכה שבביחד הוירטואלי וההנאה שבאה עם הידיעה שקוראים את דבריי, זה מרגיש כאילו משהו השתנה. אז ברשותכם, אני כותב מה שעל הזין שלי. אני אוהב אתכם, אבל זו המחילה שלי.

פרק ב': http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=637863&blogcode=12337735

יש מעין תמהיל של אונות ואין אונות. רגעים של כיף והנאה ואינסופיות (ראו ערך: "כמה טוב להיות פרח קיר") ורגעים של שביזות ועייפות וכעס ותשישות מייגעת. אולי זאת התקופה, הלוואי וזאת התקופה. אבל בכל זאת נחמד. הייתי במסיבה שלשום ואתמול עלו התמונות ודאמנ אבל נראיתי טוב. והצטלמתי עם בחורה ממש יפהפייה ואני בכלל לא זוכר אותה. ורקדתי עם עוד מישהי והיא הייתה מקסימה ודומה מאוד למישהי שרציתי מאוד ולא רצתה חזרה רק שזו כן רצתה. אבל אולי אני לא. ויש לי את החברה-הכי-טובה הכי טובה בעולם ובאמת שאין לי חבר שאני אוהב יותר ממנה למרות שלפעמים זה ממש תלוי במצב רוח. אבל היא מדהימה, ויפהפייה אמיתית. והייתם רוצים לפגוש אותה והייתם רוצים שהיא תהיה החברה-הכי-טובה שלכם כי היא פשוט בן אדם מגניב ומטורף ושווה ומצחיק ויש לה רישיון.

היום התעוררתי די מוקדם חרף העובדה שזו חופשת חנוכה. היה לי שיעור נהיגה מושלם ואם לא מרפי המחורבן הזה הטסט כבר היה השבוע. לא נורא. למרות שאולי איכשהו זה ייהרס ואני אחזור לנקודת ההתחלה. אחרי זה היה יום עגמומי בתיכון שלי. היה לנו תגבור לפרוייקט באמנות ובתכלס זה היה פשוט הרבה שעות של כלום. למרות שהפרוייקט שלי ממש מגניב וכבר בא לי להתחיל. הוא יהיה יפהפה. למרות שהתהליך הולך להיות מייגע. אני כבר רואה את זה. וחוץ מזה לא עשיתי כלום. ראיתי קצת שנות השבעים וקוגר טאון כדי לעשות לעצמי טוב, שתיתי הרבה קפה, ניסיתי להתחיל לצייר משהו על הקאנבס ואז החלטתי שזה יהיה על המוות ואז זה יצא יפה ואז הרסתי את זה כמו שאני תמיד עושה שאין לי מוזה והנחתי את זה בצד ועכשיו זה משהו אבסטרקטי בתכלת ובורדו וזה דווקא יפה ככה.

ואז הלכתי לבקר את החברים בעבודה ונשארתי לעבוד קצת ומישהי קראה לנו טמבלים וזה היה ממש מוזר כי היא הייתה ממש שווה והיא אמרה את זה עם חיוך אבל לא יכולתי שלא לחשוב שזה דבר קצת מוזר להגיד לאנשים שאת לא מכירה ואולי יש לה איזו שריטה עמוקה שהייתי רוצה להכיר מקרוב. ועכשיו אני כותב את הרשומה הזאת ואכלתי היום המון ואני עדיין רעב ועצם העובדה שהרבה מהרשומות האחרונות שלי מדברות על אוכל ועל כמה שאני אוכל אותו ואני כבר לא כותב על ריצה או כושר כי אני כבר לא רץ ועושה כושר גורמות לי להתייסר ומחר אני על בטוח אצא לריצה. סתם נו, על מי אני עובד.

אבל יהיה בסדר, ויום ראשון לא יכל לזחול לאט יותר!

שיגיע כבר הסילבסטר.

הנגאובר. שוב.

שוב, לא רוצה להיזכר. לא רוצה לזכור. לא רוצה לראות את התמונות, לא רוצה לשמוע מה היה.

באמת שלא אכפת לי.

בא לי להתרסק ולעוף מכאן למרות שאתמול נהניתי.

שוב. 

לפעמים לפחד זה לא רציונאלי אבל זה טיפשי. חבל לפחד. חבל.

יאללה, יהיה טוב.

שוב.

כמו פעם.

איזה יום טוב היה לי. היה כיף. בצפון עם חברים, כנס, מיונים. אז כן, די מלחיץ, אבל סך הכל נורא נורא נהניתי ואני נורא מקווה להתקבל לשנת השירות הזאת. מאוד בא לי וזה נראה מגניב. ויש להם מלא אלכוהול ונוף יפהפה והם באמת תורמים ופועלים ועושים. ואני באמת באמת מקווה להתקבל, אני מאוד רוצה את זה ונראה לי שלא להתקבל לשם, או לשום מקום אחר שבחרתי, באמת ישבור אותי.

חוץ מזה, פגשתי אנשים בהחלט מגניבים. מצאתי בעצמי את האומץ לעמוד ולדבר ולהנהיג וליזום והצלחתי. אני גאה בעצמי. אתמול היה טוב (היום היה טוב) ויהיה גם מחר.

כואב לי לקרוא את החדשות. עוד כפייה דתית ועוד כפייה דתית והממשלה החשוכה שלנו רק מדרדרת פה הכל. חושך, חושך, חושך, ואני לא מוצא את האור. כבר אין אלוהים שישמור. בסוף גם את הפה יסתמו לי ויאזקו לי את הידיים, ואני כבר לא אוכל לכתוב פה כמה חושך יש בגלל הממשלה המפגרת והעיוורת שלנו, בגלל החזירים שיושבים שם ומעדיפים לשמור על הכיסא שלהם מאשר לתקן את העוול הזה, כי הולכת להיות פה מדינת הלכה פאשיסטית והכל יירד לטמיון. וגם לא תהיה לי שנת שירות להתמיין אליה, ואני אחזור אליכם הביתה, וזה לא יהיה ביום שישי בערב או שבת, כי אסור, במיוחד עכשיו שנותנים לרבנות את השליטה על החשמל, ואני כבר לא אתעמל בחדר הכושר עם הבחורה הבלונדינית החמודה שכ להזמן באה לשם או עם האמא של הזאתי מהשכבה שלי, ואני אכתוב על כמה היה לי כיף בישיבה. וכמה אלוהים גדול.

ואני לא אאמין למילה.

שמתם לב לקשר בין הכותרות? אהה, אהה? אני מאוהב.