אני די שמח. לא שהאמנתי בזה, אולי לרגע קצר, אבל יש משהו קסום בלחזות בסוף העולם. לא?

"אני משאיר את סיזיפוס לרגלי ההר! אדם חוזר ומוצא תמיד את משאו. אבל סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית, השוללת את האלים ומרימה סלעים. גם הוא סבור, כי הכל טוב. עולם זה, שמעתה אין לו אדון, אינו נראה לו עקר או חסר ערך. כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר."

-אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס

בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות.

אני חי לי את החיים. כן, בחיי טוב לי. אני שומע מוזיקה ממש טובה ויש לי הרבה הליכות ונסיעות בודדות באוטובוס. ואז אני חוזר לקומונה ועולה לעליית הגג לעשן בשרשרת ולשמוע עוד קצת מוזיקה ולבהות בתמונות בסלולרי ולהיזכר בבית. גם בסופי השבוע אין לי בדיוק בית. החברים שלי לא כאן. רובם. אתמול חזרתי אחר הצהריים וקראתי שר הטבעות. בערב הגיע אליי חבר ועשינו קצת חשיש וראינו טלוויזיה ואז נרדמתי. היום התעוררתי וקראתי שר הטבעות. עכשיו הדלקתי קטורת והכנתי לעצמי תה. גם בזה יש מתחושת הבית. למרות שהחברים לא כאן יש חורף מיוחל שמתדפק מחוץ לחלון.

אולי עוד מעט ישוב השפל. אולי חסרה לי קצת מלנכוליה כדי להתניע את המנועים היצירתיים שלי. אבל גם בין המסדרונות האפלים למדתי שאני רוצה לחיות. כך שהבעיה של קאמי נשארת בעינה. ובכל זאת, לא הגיע סוף העולם.

או איך אני מרגיש לגביהם. כלומר, אני מרגיש טוב כלפי עננים ושלוליות. מאד טוב. אולי הכי טוב שהרגשתי אי פעם. נסעתי ברכבת ביום חמישי, שבתי צפונה מהנופים המדבריים והצחיחים של הדרום, שם השמיים לרוב מעוטי עננים. אני זוכר שהשקפתי על הים מבעד לחלון הרכבת, נדמה לי שזו הייתה חיפה שהתבוננתי בנוף שלה. היא העניקה לי תמונה של ים שחור תחת שמיים של שקיעה אדומה. העננים היו מוצקים ועבותים ועגלגלים ועצומים ואימתניים, מטילי מורא, ובשלב כלשהו באופק הם התאגדו לענן-על שחור משחור, קודר, מזעיף פנים, כל כך גדול שלא יכלתי לראות את סופו. הוא היה עילאי, יותר מטבעי, מעבר לפיזי. אני זוכר תחושה של עילאות מבעבעת בי, כאילו אני עד לאירוע אלילי המתהווה ממש אל מול עיניי. זה היה כביר. אני מאד אוהב עננים. לצאת החוצה ולראות עננים לבנים משייטים בשמיים כמו כבשים תועות. אני אוהב אותם צלולים, בהירים, מוצקים, ברורים. הייתי רוצה להתבונן בהם כל חיי. כתבתי פעם על ענן בצורת לווייתן. היא הייתה לווייתנית והיא הייתה רוח של אישה מתה. אבל בעננים אין שום דבר מת. חוץ מבשקיעה, ואז בעצם העולם כולו מת עד הבוקר. 

לגבי שלוליות. לא יודע. התחלתי לאהוב אותם רק לאחרונה, אבל אני אוהב אותן מאד. יש בהן משהו נורא שירי, בשלוליות. לא? אני רואה בהן משהו שירי. אולי זה היה בטיול בצפון כשפסעתי לצד שלוליות ומצאתי את בבואתי משתקפת בהן. יכולתי לחזור יום אחרי והן היו נמוגות. ומראות לא נמוגות סתם ככה מהמציאות הקשיחה הזאת, אבל לשלוליות יש את היכולת להתאדות עם הרוח החמה. ואולי בזה טמון היופי שלהן. אדוות מים קטנות ועמוקות, כאילו כניסה ליקום אחר. לעצמי אחר. לא יודע, פשוט יש בהן משהו נורא שירי.

אני חושב שעצם זה שאני כותב לכם על האהבה המוזרה שלי לעננים ושלוליות מעידה שאולי אין איזשהו מורד תלול ואפל שחיי עוברים בו כרגע. להפך, אולי סוף סוף הגעתי לנסיקה המיוחלת. דצמבר מביא איתו עננים כבדים ואפורים אבל בשבילי הם מסמלים משהו להיאחז בו. החורף הציל אותי, אני ד בטוח בכך. אני גם די בטוח שאוהבים אותי סוף סוף איך שאני, למרות שאני לא אוהב את עצמי איך שאני. אבל אני מטפל בזה, אחרי הפחד שאחז בי שנים רבות. אני מטפל בזה, סוף סוף. אז יהיה בסדר, יהיה טוב. החיים שלי יהיו שיריים ורומנטיים ומלאי אהבה וספרות יפה וטלוויזיה זולה, סמים ואלכוהול ונובלס. אתמול עשיתי סמים. היום יצאתי לטייל עם החברים. בחיי, מאז שכל אחד בדרכו שלו אנחנו מנצלים כל דקה מהאיחוד הזה. אני אוהב אותם כמו שלא אהבתי אותם מימיי ובשאר הימים אני מתגעגע כאילו מתו בין זרועותיי.

גם עם האנשים החדשים שסביבי, בעולם הדרומי וחסר הקסם שמצאתי עצמי בו אני מתחיל להרגיש חמימות מפעפעת סביבי. אולי בכל זאת הגעתי למקום הנכון. אולי זה פשוט הערק שמעלה עליי חיוך. גם אם כן, לא אכפת לי, אני אפול לתהום הזאת אם היא תבטיח לי אפלה להתכרבל בה. אני עד כדי כך חלש. 

אחרי שהיינו ב"הוביט" (שהוא אגב, סרט מאכזב, יפהפה ויזואלית ותו לא. קראו את הספר) ודוד שלי סיפר לי שמה שהציל את השבויים של מלחמת יום כיפור דאז היה שניתנה להם הזכות לקרוא את ההוביט בשבי, חשבתי על עצמי באוגוסט הקיצי, אולי גם קצת בספטמבר, בפינה נידחת, אומלל ומיוסר, בורח מהאחריות שהוטלה עליי כדי לקרוא על מעללים של הזוטון שמוצא עצמו בהרפתקאה אדירת מימדים מול דרקון רושף אש וכל מהותו כמהה לשוב למחילתו החמימה וללגום תה של צהריים. אני עדיין מתגעגע, אבל פחות. אולי, בסופו של דבר, מה שהכי צריך זה למצוא זמן לעשות את הדברים שאתה אוהב כשאתה שם. אז אני קם בבוקר, מכין לי קפה, מדליק את הלפטופ וצופה בפרק של דריה. בערב אני צופה בפרק של פרנדז. באמצע אני שותה קפה שחור ומעשן הרבה נובלס. 

וכן, אלו הרגלים רעים לפעמים. אבל מהם מורכבת המחילה החמימה שלי.

זה אולי אחד הימים הכי מוצלחים שהיו לי בתקופה האחרונה. אין לי כח להתמהמה פה, סתם לתעד. נברתי קצת ברשומות מהתיכון וראיתי כמה הכתיבה שלי בבלוג הייתה שונה בתכליתה מהכתיבה שלי כיום. כתבתי פעם על מה משמח אותי, על עלילותיי המסעירות, על נבכי נפשי. ועכשיו המקום הזה הוא כור של רחמים עצמיים ומלנכוליה. מתנצל.

אז טיילנו בחיק הטבע והיה מדהים, רמות מנשה זה איזור יפהפה ומיוער וקסום לחלוטין. אין דבר שאני אוהב יותר מיערות. והייתי בחברה טובה, עם רוב האנשים שאני אוהב בעולם הזה. גם מונה הייתה שם ודווקא היה סבבה למרות שנראה לי שפגעתי בה בלי שהתכוונתי או שמתי לב אבל אולי אני סתם מדמיין שאני פוגע באקסית שלי כל פעם שהיא רואה אותי ובעצם היא לא זוכרת אותי בכלל. ועכשיו ישבתי קצת על קפה עם האנשים שהייתי יושב איתם על קפה כל י"ב וזה היה קצת אחרת כי כולם מחר חוזרים לדרום או לצפון או למרכז והעולם מסתובב ואני נסחף איתו.

אז רק שיהיה לי את היום הזה ואת הלילה הזה, להשתכר עם חברים בפאב לפני שבועיים מתסכלים שהגורל מביא איתו בדרום. שיעבור מהר, שיעבור בטוח, בטוב ובנעימים, ושרוחות היקום יסבו לי קצת נחת עכשיו כשדצמבר כאן.