תנו לי לצטט רגע את בודלר, כמו אינטלקטואל אמיתי כזה, עם משקפיים עגולות ושפם מחודד וסיגריה משתלשלת משפתיו המצהיבות: "ככל שמרבה הגבר לעסוק באמנות, כך עומד לו פחות. הקרע בין הרוחני לבין החייתי הולך ומעמיק. רק לגברים בהמיים עומד כמו שצריך. הזיונים הם השירה הלירית של האספסוף. לזיין משמע לרצות לחדור לתוך מישהו אחר, ואילו האמן לעולם אינו יוצא מרשות עצמו."

זה פשוט יפה, נראה לי, משהו ששווה להזכיר. משהו ששווה לדחוף עליו את השכל, איפה הרוחני מתחיל והבהמתי נגמר. כי אני מוקף בעדר של בהמות משא חסרות מוח וחסרות שליטה על השלפוחית המזויינת שלהן, משתינות את הטמטום שלהן לכל מקום. אני מוקף בבהמות ואני לא מצליח לבלוע את הרוק ולעבור את זה, בא לי לרצוח אותן עם סכין לשחיטה. רק בודלר מבין אותי. אני נשבע. אפילו הפסיכולוגית שלי מתכווצת שאני מטיח בה את כל הקללות שאני מצליח לדלות על לשוני. ילדי שמנת שמלקקים אחד לשני את החור בתחת כדי ליצור לעצמם היררכיה עצובה. פויה, פויה. פויה פויה פויה.

תנו לי משהו להרגע איתו. מנסה לצמצם את הסיגריות כרגע כי אני לא אעמוד עוד בכמות העשן הזאת. הסדקים ממשיכים להיפער. אין שום חורף בחוץ ויש המון חורף בלב, משהו אי שם נובל. איך יוצאים ממעגל של שיתוק ושל חשכה, ומחיים שמזמנים לך לא יותר משנאה. ועצבים. וחוסר מנוחה. עקצוץ. זמזום שלא פוסק. נהייתי אחר, נהייתי אפל, נהייתי מפורר לחלוטין. נהייתי זיין שכל. כמעט בהמתי. אבל מתוך העדר אני בוחר להתעלות, לכפכף את כל המתנשאים עם תואר הדמיקולו במחשבים שהם קיבלו בכיתה ג'. אני אמטיר עליהם חרא ורוק וכל דבר אחר שיביע כמה אני שונא אותם. 

מזל שאני מוצא אנשים טובים, מעניינים, דבוקים לזוויות החדר, לצללים. אבל מבינים אותי, נותנים לי לעשן איתם. חיים במחששה וצוחקים על כולם. יכולנו למלא בריכה עם כל הארס שנוטף מאיתנו. אבל אני נהנה, והם בני זונות. וטוב לי לקלל.

הרס עצמי

זה אולי נשמע פואטי בהתחלה 

עד לרגע שאתה נכנס למעגל ואתה לא יודע איך לצאת ממנו

אתה אולי חושב שאתה יודע במה זה כרוך,

סקס, סמים ורוקנרול. סיגריות, אלכוהול, ובנות מאוננות. זה כמעט נכון

עד לרגע שאתה מבין שכל זה לא הורס אותך מספיק

והמעגל תופס אותך, יש לך צורה של ספירלה מסתובבת

וכל היום אתה עם עיניים אדומות וריח של עשן צהוב דבוק לנחיריים שלך

ורוק של בחורה שאתה לא זוכר דבוק לזיכרון שלך

והמעגל תופס אותך, וזרועות תמנון מאיימות למשוך אותך אחרי הג'וינט החמישי

וכל היום אתה בוכה על מה שעשית שלשום ומעשן כדי לשכוח ואז בלילה אתה ממשיך לשתות

ושום דבר לא ממלא שום דבר

וזה באמת פואטי, זה עד כדי כך יפה, 

אבל שום דבר לא משתווה לתקומה שלך ול, בוא נגיד,

יום עם שלוש סיגריות במקום שלושים

וכמו עוף חול אתה תזרח, כי אם לא אז כבר היית מת

זה הרס עצמי. אבל אתם חושבים שאתם יודעים מה זה הרס עצמי?

זה להיות בסדר, זה להיות מתוקן, 

אחרי הרבה זמן שהיית אבוד

ואז זה לראות אותה

לראות אותה מתפוררת לחלקיקים מכוח ההרס העצמי שלה,

ולראות את הגרוויטציה חורצת בה קמטים ועיניים אפלות

זה לראות אותה נכנעת לסלע שמחניק לה את הגרון ושותה את הרעל שמחכה לה על השולחן,

זה לשמוע את המחשבות שמתמהמהות לה במוח אם לקחת את הכדור הנוסף ולמות,

זה לראות אותה יורדת במדרגות עם דביק בין הרגליים ומבט אשם,

וזה לנשוך את השפתיים ולא להגיד כלום

לתת לזה להמשיך

והיא לא תדע שלמישהו אכפת, ולה אכפת אבל היא לא עושה שום דבר. הספירלה מרתקת אותה.

ככה זה, הרס עצמי. זה לא נגמר, ואתה לא מדבר

וזה חוזר, וחוזר, וחוזר

הרס עצמי,

זה ישמיד כך מה שתגע בו.

אלן גינסברג אמר, אלגוריות אינן אלא חסה, אל תסתירו את הטירוף

אני קורא אותו כשאני מחרבן בשירותים וספון בתיבה שנעלתי,

והקולות שלהם מצפצפים כמו עכברושי ביוב אי שם מאחורי דלת חומה

ויש לי אצבעות עקומות מדי מכדי לכתוב שירה שהיא לא פתלתלה כמו קורי עכביש מסובכים בעצמם

אבל אני בטוח שתבינו, לא צריך אצבעות בשביל להבין, אבל איפשהו אי שם כל השאר פספסו

ורק אני צדקתי

ואתה, מאחורי הדלת החומה, מצפצף כמו עכברוש ביוב, מעכשיו אני מדבר לך

מתנועע כמו טווס במסדרונות של אור קרינה חורפי וכחול כמו נורות הפלורוסנט שמצדך

היית מוצץ להן

בוא תספר לי עוד על בניינים מבהיקים ואיך השתכרת והקאת דרקונים אתמול בלילה

ואיך באישון הלילה אתה משתתק לפניהן של שאלות נבובות, משטתח, עטוי חרדה, מי החרדתי מאיתנו

כן אתה, הבורגן המצוי, עובד האלילים, אתה זובח למראות, להשתקפויות שלך בהן, לעיניים חומות חסרות ייחודיות

ללסת משובצת מטילי זהב

שבאותה מידה יכולתי לחרבן עליהם והיית משבץ אותן בכבוד רב

עם ספר חלול שלא כתבת בו כלום כי

האצבעות שלך ישרות מדי מכדי להתקפל למילים

אני מבטיח לך

אולי אתה מחרבן אוויר בריח שושנים ומתיז תרסיס דובדבן על הכוס של אחותך

אבל מה שאני מחרבן שווה יותר מהמילה שלך, והנה, אני קורא לך אתה, ואתה, ואתה,

בכנופיות מעושות של ילדים עשוקים שסטירה אדומה עוד מצלצלת להם על הפנים אתם מתכנסים ומנדבים כוח

תשומת לב היא כמו כסף פתאום כי רק כסף אתם מבינים

אני מחרבן על הכסף שלכם ועל הפיצה עם הבצלים ועל ספסלים כחולים שאתם יושבים עליהם ועל מחשבות שאתם חושבים שאתם יודעים

בוא אתה, ספר לי שוב באיזה בית ספר יוקרתי היית, ואיך ליקקת את החור של המורים כדי להוציא

תואר של דחלילים בתורת המחשבים

באיזה תכנה תכנתו אותך ובאיזה קודים חישבנו אותך ובאיזה סמים סיממו אותך כדי שתהיה טיפש וחלול כמו שאתה

אני מחרבן על טווסים כמוך

אל תסתירו את הטירוף

תקשיבו לגינסברג, תקשיבו לו טוב טוב, יללה,

אל תסתירו את הטירוף,

ראיתי את המוחות הטובים ביותר של דורי מושמדים על ידי השגעון.

ואם כבר אז כבר:

אני יודע שנולדת באביב כמו שאני יודע כמה את אוהבת כלניות אדומות

ושמיים שחורים וחורפיים ויש לך עיניים שחורות ושפתיים אדומות ונמשים

אני יודע שנולדת באביב כמו שאני יודע שאת שומעת גם באקלי ובלילות מסוימים את הסמית'ס

ושמיים שחורים וחורפיים הם לך חיבוק מלנכולי שכמוני את סובלת להתייסר בו

ואת גם נשמה חבוטה ולמרות שפיצחתי את כל המנעולים והססמאות והצפנים שבתוכך

את עדיין חבויה אי שם בגנים רחוקים בין כרי תלתנים וחמניות וכמובן

כלניות אדומות

אני יודע שנולדת באביב, ובחורף אני שוחה חזרה אלייך, מנסה לחזור את דצמבר עד ספטמבר ואז חזרה עד למאי

אבל זה קשה עם הזרם של הזמן, הוא דוחף אותי אחורה

רחוק מדי

שום מילה שאני אגיד לא יפה מספיק להתחרות בכלניות אדומות