זה תקין בכלל להגיד "מזגי-אוויר"?
פרק א': http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=637863&blogcode=12226520
פרק ב' שלי נפתח ביום הולדתי בפברואר ונמשך עד היום. אמן שעוד יימשך. פברואר עלה מעל ומעבר לציפיותיי, אני חושב שפברואר היא השמש לה חיכיתי. אם פעם, כשעוד כתבתי את המחזור הירחי (אחחח, כל אותן רשומות שנמחקו אי שם, כמה הן חסות לי) תיארתי את פברואר בתור חודש שמתחיל עם ציפיות גדולות ומסתיים עם אכזבות גדולות יותר, אז הרי עכשיו זה הפוך. הוא התחיל עם ציפיות מינימאליות ועתיד להסתיים, בתקווה, בתו טוב במיוחד.
בכלל, עד סוף פברואר אני אסיים את עשרים ושמונת השיעורים המינימאליים בנהיגה, ואני אמנם לא אגש לטסט מיד, אבל זה בכל זאת מרגיש כמו כברת דרך. ואפילו התמדתי עם תכנית האימונים אחרי שבמשך המון זמן לא הלכתי לחדר כושר, ועבדתי קצת על הכשרונות האמנותיים שלי, שרדתי את התיכון ואת כל הדברים מהם חששתי. לא יודע, מרגיש נכון להיות איפה שאני היום.
היום התחיל, מבחינתי, בשמונה בבוקר. שזה חבל, האמת, כי השעון המעורר היה מכוון לתשע וחצי, אבל שטויות. הספקתי לצפות בפרק קיטשי ואמריקקי להחריד של גלי, לקנות קפה בבית קפה ולהגיע לתיכון עד השעה הרביעית. הרגיש כמו הקיץ, עם השמש הקופחת הזאת (וכמובן שיצאתי מהבית לבוש במעיל, כרגיל. מזג האוויר נקבע בניגוד מוחלט לבגדים שאני יוצא איתם מהבית. לפחות הוא עקבי) והשיטוטים בתיכון. בחייאת, לא למדתי היום כלום. סתם הסתובבתי בקמפוס עם חברים ומי לא, ניהלתי שיחות ברומו של עולם וקראתי קצת. זה נחמד, אבל. זה מרגיע. ואני עכשיו חוזר הביתה עירני ומרגיש שאני בשיאו של היום.
אני חושב שאני כבר מכיר כל צבע וצבע בנשמה שלי. אני יודע מי אני לחלוטין. שבוע שעבר רק עזר לי לגבש את הזהות העצמית שלי, בדיונים הארוכים האלו. ויכוחים עם אנשים שכל כך שונים ממני, עם דעות כאלו מנוגדות, רק עוזרים לי להגדיר את העמדה שלי ולחזק את עמדותיי. זה נחמד, זה מאתגר, וזה בונה אופי. חבל שלא לקחתי את רטוריקה במסגרת שיעורי התוספת שלנו. סתם לא, יש לי מספיק לחץ אקדמי על הכתפיים.
תכלס, היום רק התחיל, ונראה לי שאני הולך להירגע קצת. אני אדליק קטורת, אשתה צ'אי ואכתוב עוד פרק ברומן (כי זה הדבר היחידי ברשימת ה"דברים לעשות בפברואר" שטרם עשיתי) ואהיה שמח בחלקי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
