"לא ככה זה היה אמור לקרות"

זה מה שכתבתי לעצמי ברשימות בסלולרי. לא ככה זה היה אמור לקרות. איזה זין, איזה כיף, לא יודע מה פחות ומה יותר. אבל לא ככה זה היה אמור לקרות, ונראה לי שזה גרעין הבעיה, לא? לא הרמתי אליה טלפון מאז. כל פעם שאמרו את השם שלה הוא ריחף לרגע בחלל החדר, כמו אוושת רוח קפואה שדוקרת אותי ברוך. כמעט ראיתי אותה היום בתחנה, ובשנייה פספסתי. היא כמעט הגיעה לשבת בפאב שישבתי בו, אבל בסוף לא. לא ככה זה היה אמור לקרות. לא הייתי צריך להיכנס שוב למצב דכאוני מיוסר ולהוציא את הכל מפרופורציות. אני לא צריך להתחרט. פשוט להתחרט שזה לא קרה כמו שצריך.

לפעמים אני חושב שאני באמת אוהב אותה. ואחרי ערב השנה האזרחית החדשה, כשהיא אמרה לי שהיא נעצבה שלא הגעתי ושלא היה לה את מי לנשק הרגשתי צביטה בלב. ופספוס. אולי אני סתם חרמן. אבל אני אוהב לשבת איתה על סיגריות ומעטים האנשים שאני יכול להגיד זאת עליהם. ואני אוהב לראות אותה מתקרבת מרחוק, ולחכות לחבק אותה קצת. כיף לי איתה. לפעמים אני חושב שבאמת אהבתי אותה. שאולי זה לא היה צריך להתרחש בחושך, מתחת לאורות מסיבה מרצדים בפסיכדליה צבעונית, כשהאלכוהול מנדנד אותנו. אולי זה היה צריך להיעשות באור, לא בעיניים עצומות, לא באקסטזה של מסיבה. בלי כאב יוקד שמפמפם לך את הראש בבוקר שאחרי. בלי שהלב יתכווץ כמו נייר מקופל תחת העצמות שלך כל פעם שהשם שלה נתלה באוויר. בלי לחכות לראות אותה ולקוות לטוב. 

אני חושב שאני באמת אוהב אותה, אתם יודעים? אבל מה אני יודע. עשה מה שלבך חפץ, נראה לי שזו התשובה. לא יודע למה כל כך כואב לי. זה היה טוב וזה היה מתבקש. אבל אולי דווקא בגלל זה לא ככה זה היה אמור לקרות. האדם מתכנן והאל צוחק. ככה אומרים. אני לא חושב שצוחקים עליי, אולי פשוט ממש ממש מרחמים.

כיף לי להיזכר בזה, כיף לי לחשוב על זה. אני נכנס לתהום של ייאוש ותוהו אבל בסופו של דבר זה גורם לי לחייך. אז אני אכניס את אנג'י לחיים, כשהמועקה תעבור, ואוציא את מונה. זה לא קרה לי עד היום.

יש לי תרמיל גדול בצבעי בורדו שחור. מתנוסס עליו שם המושב שלי וציור של ביתנים וצמחייה פסטוראלית. בימים עצובים אני חושב שכל החיים שלי נכנסים לשם בחמש דקות. בגדים, ספרים וכל מה שצריך כדי לנדוד. אני מתנדנד בין צפון לדרום. לפעמים רע ולפעמים טוב. אבל כשאני מסתכל על התרמיל מלא עד להתפקע, עומד בפינת החדר, מדמם בדממה ונושא את כליי בכזו נאמנות, אני מרגיש הכי חופשי בעולם.

רק לא רוצה שהקיץ יגיע

עריכה: היתרון היחידי בזה שכל החברים שם ולא כאן זה שאין לי שום סיבה לצאת מהבית. אולי מחר אני אסע לאנשהו, אעשה משהו, אבל בינתיים אני רובץ על המחשב שעות על גבי שעות, מאזין למוזיקה, חושב על הרבה דברים אבל בסופו של דבר לא עושה כלום. ממש כמו פעם. הנאה מובטחת.

אני צריך לכבות את המוזיקה כדי לכתוב, אחרת אני נשאב למצב בהייה ממושך שמכבה לי את המוח. אני לא כותב בתקופה האחרונה. אני גם די מפחד לחשוב. אני במצב מעורער משהו- מתנדנד בין אינספור אופציות, עשרות עתידים ומסלולים שונים. הרבה החלטות והראש שלי מתפוצץ ואין לי מנוח ופנאי לנשום ולו לרגע. אני שונא את האנשים שאני גר איתם אבל אני אוהב את העבודה שלי, אני חושב שזו הדילמה הגדולה ביותר של התקופה הזאת, חרף כל הדילמות הצבאיות שהחלו מבצבצות. צבא זה רחוק, ההווה הוא עכשיו. ורע לי. רע לי רע לי רע לי. שונא לחזור לקומונה, שונא לשמוע אותם מדברים, שונא להסתכל עליהם, ללכת לישון איתם בחדר, לשתות איתם, לעבוד איתם. אני מבלה את כל הימים שלי מחוץ לדירה. יש לי תיק גב בצבע ירוק זית שתלוי על כתפי דרך קבע. זה הפק"ל שלי ויש שם כל מה שאני צריך כדי להיות מאושר. ספר, מחברת, עפרונות, כובע לימים קרים, ארנק, סיגריות, נגן מוזיקה עם אלפי שירים לכל מצב. אני יוצא בבוקר וחוזר בלילה, מנסה ליצור כמה שפחות קשר עין. אני לא עונה כשמדברים אליי, אני ממלמל משהו ונשכב על המיטה שלי עם ספר או נגן מוזיקה או יוצא לעשן ולדבר בנייד. לפעמים אני חוזר והם יושבים על המיטה שלי ואז אני שונא אותם יותר מתמיד כי את המקום היחידי ששייכתי לעצמי בדירה הארורה ההיא הם תובעים לעצמם. אז אני עולה לעליית הגג עמוס ברגשות שנאה וזעם. שגרה כזאת של עצבים ותסכול תהומי. 

אני יודע שאני צריך ללכת. אני יודע שהגיע הזמן להפסיק. הדבר הכי קשה הוא שיכולתי לעשות את זה- יכולתי לצלוח את השנה הזאת. לעזאזל, יכולתי ליהנות ממנה כל כך. במקום זה אני משכשך במי ביצה. אני אוהב את העבודה שלי כאן, אני עובד עם אנשים מדהימים ואכפתיים ואני מוקף בחיי תרבות ורוח ובמוזות וכל הרעיונות שלי יוצאים לפועל כי כולם מאמינים בי ויודעים מה אני שווה. אבל אז אני חוזר למה שאמור להיות הבית שלי וכל הסבל מציף אותי חזרה. 

זה עצוב ומתסכל שאני לא אעבור את זה בגללם. השנאה שבי מטילה צל כבד על כל התקופה הזאת. אני יודע שאני צריך ללכת. עמוק בלב כבר החלטתי. מזמן מזמן מזמן. אני מפחד. מה יגידו השכנים, מה יגידו ההורים, החברים, האנשים שם בדרום שהשקיעו וטיפחו אותי. אני יודע שזה הכל זין אחד גדול. אני כל הזמן שם זין על החברה. אני יודע שמה שחשוב זה אני, גרעין האינדיבידואליזם שבי הוא הדבר היחידי שבאמת קיים ורק אותו אני צריך להזין ולרצות. אבל קל להגיד, קשה לעשות.

אני יודע שאני אלך. וזה יהיה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי. כשהייתי בחטיבת הביניים ובתיכון וויתרתי על כל כך הרבה דברים פשוט כי פחדתי, ואכלתי את הלב אחר כך. התחרטתי וניסיתי להחזיר את הזמן אחורה או לכרסם את רגשות האשם מעצמי והתעללתי בי. רציתי למות. אני מפחד שזה קורה. אבל אני לא מפחד, לא באמת. אני לא אתחרט. רק אני מכיר את עצמי.

ואני צריך ללכת. אז במרץ. 

ואז אני אחזור הביתה, קצת למורת רוחם של ההורים. אני לא רוצה למצוא עבודה, למרות שחשבתי על זה. אני רוצה להחזיר לעצמי קצת את מה שאיבדתי בחצי שנה האחרונה. אני רוצה לעשות דברים בשבילי. כי בין שנת השירות לסופי השבוע רק ניסיתי לרצות את כולם. את האנשים בדרום ואת החברים בבית ואת עצמי על רגל אחת. אבל עכשיו אני רוצה לחזור לצייר, ולכתוב כמו שצריך, ואולי להפסיק לעשן כל כך הרבה, ולחזור לרוץ כמו שאהבתי, בשביל העפר שסובב את היישוב, להשקיף ככה על הגבעות המיוערות ולשמוע את קרקורי העורבים. להרגיש חי, שוב, אחרי כל כך הרבה זמן. לחיות בשביל עצמי. 

בפועל, אני בטח אשב בבית ואשתעמם. אטפס על הקירות מבדידות. גם מזה אני מפחד. עכשיו הכל מונח על הכף. אולי הייתי צריך לצפות לזה. אני במגרש של הגדולים, לא לגמרי אבל קצת. לאט ובזהירות אני עושה דרכי אליו. ואם לא אדע לרדת עמוק למעמקי תודעתי, למצוא את התשובות האמיתיות שישאירו אותי מי שאני, אני לא אשרוד שם.

זה עתה סיימתי לקרוא את אלף של פאולו קואלו. גוש אחד גדול של חרא, בחיי. הבן אדם הזה כל כך מלא בעצמו, פלצן פלספן, דמגוג, והכתיבה שלו ממש הכאיבה לי. הסיבה היחידה שסיימתי את הספר הייתה כי קיבלתי אותו מתנה מאנשים אהובים. שוב, לרצות. אבל בחיי, הספר הזה הוא בושה לעולם הספרות. בחיי, גם את האלכימאי שאהבתי פעם בכל נפשי אני עכשיו לא יכול לסבול. אני אחזור לקרוא הרוקי מורקמי ואז אולי אשוב ביום מן הימים לשר הטבעות ולביוגרפיה של צ'ה, את שניהם עזבתי באמצע לטובתם ספרים קולחים יותר. היום הורדתי המון מוזיקהו זה באמת עושה לי טוב על הלב. ראיתי ג'אנגו חסר מעצורים וזה היה אחד הסרטים הכי מהנים שצפיתי בהם. הפסקול מתנגן עכשיו באוזניות שלי כשאני נוסע באוטובוסים או הולך על מדרכות באר שבע. כולי תקווה שייצא לי לראות היום את עלובי החיים. אולי גם את ממזרים חסרי כבוד עם חברים בבית. אני מפחד לחזור לדרום, מפחד שהזמן יעבור, בעיקר לא רוצה שזה יגיע אבל מאד רוצה שזה ייגמר.

ככה זה. איזה זין.

v

כל מה שנותר לי לעשות הוא לשבת ולקוות שהכל ישתפר. שערפילי החורף יתפזרו ולו במעט מעליי, ישחררו את התודעה שלי מאחיזתם המהפנטת והמשתקת. שהקור יפסיק לדקור לי אותי ולגרום לי להתחפר עמוק יותר בתוך עצמי. שפברואר יביא איתו מעט קרני שמש שיחזירו קצת מאור לעיניים שלי. אני צריך לשבת ולחכות, וזהו. לתת למציאות סביבי להמשיך לזרום ולתת לזרמים לשאת אותי למחוז חפצם. להקריב את בחירתי החופשית לטובת הגורל הגדול שיכוון אותי הלאה. יגיד לי מה לעשות. דטרמיניזם במלוא הדרו. האם זה אומר שהאמונה בגורל שיכוון אותי מבטלת את התהום האקסיסטנציאליסטית ששוכנת במצולות תודעתי- לא, מסתבר. היא שם. שחורה, עמוקה, חסרת תחתית, שטנית. קוראת לי להתקרב. אני חושב שזה הכי קרוב שהגעתי אליה עד עכשיו, לתהום, ואני חושב שאני ממש מתנדנד על הקצה. יש בזה משהו מרגש, אבל נמאס לי להתרגש, ההתרגשות הזאת תכף תקרע לי את הלב. ואז מה יהיה לי. המוח לא שווה כלום.

אני אפאתי נורא בזמן האחרון. אני חושב שאני בוחר להיות כזה. אני אוהב שהעיניים שלי חלולות והשפתיים שלי חתומות ואני לא צריך לדבר ולא צריך להתייחס ואני יכול לשלוח את התודעה שלי לרחף בחלל בלי לדאוג למה שקורה סביבי. אני חושב שאם יש תהליך שעובר עליי עכשיו, והוא קיצוני ביותר, הרי זה האינדיבידואליזציה שאני עובר. וזה לגמרי בכוונה. אני מבדל את עצמי מכל העולם החדש והאמיץ הזה סביבי, מנתק את החוטים שקשרתי עם האנשים שמקיפים אותי, מסובב את גלגלי העיניים שלי פנימה במקום החוצה. אני לא יכול לעמוד נגד כולם, אבל אני לבדי הכי חזק בעולם. רק אני. רק אני רק אני רק אני. זה כל מה שקיים מבחינתי. אני מרגיש שאני מגיע לאיזשהו קליימקס מנטלי בתוכי, שתכף, עוד שנייה, תבוא בפניי התגלות נאורה שתשחרר אותי מכבלי המצוקה התהומית הזאת. עוד רגע. אני חותר לשם. לאט ובטוח. לאט ובטוח אני מביס את המפלצות, לאט ובטוח אני מגיע לתחתית המגדל, לקומה הראשונה, הבסיסית שבי. לעצמי. אני צריך רק את עצמי. הבדידות טובה לי, היא חשובה לי, ושום דבר לא יערער את אחיזתי בגרעין האינדיבידואליות שלי. 

סיימתי זה עתה לצפות בנאון ג'נסיס אוונגליון. אולי זאת ההארה שהתכוונתי אליה. היא מציגה את תמצית הבדידות על כל רבדיה. הלחימה של הגיבור במלאכים - ישויות חייזריות עוינות שתוקפות את כדוה"א בתוך רובוט בו טמונה נשמת אמו המנוחה משקפת את הלחימה של האדם היחיד עם המפלצות ששוחות במצולותיו המדומים. הלחימה על האגו שלי, האני העצמי, כנגד החברה.

מסובך, מתוסבך, כואב, תהומי, מספק, מערער, מחולל, מכונן. יא אללה. כוס עמק. מה קורה.

שפברואר ינער אותי. שיוציא את השחור הזה מתוכי. שיקרע אותי לגזרים ויפזר אותי כמו אבק בשמיים. בסדרה מתואר השלב הבא שיביא את האנושות לידי שלמות: הרס החוצצים בינינו, הרס האגו, ואיחוד כל התודעת לידי תודעת על אחת מגובשת. האנושות. בלי גוף, בלי דמות, לבטל את "המציאות" החומרנית שמפרידה בין תודעה אחת לשנייה. לסיים את הבדידות שאופפת כל לב פועם. לסיים את החיפוש. להביא לידי שלמות. הגשמה. לא יודע אם ההשלמה עם המציאות כמעין קונבנציה שהתודעה יוצרת בעצם מעידה על סלופסיזם שבא בניגוד מוחלט להכרה בכלל התודעות. אבל לא אכפת לי. אני לא רוצה. לא רוצה לא שהעולם הזה ישתייך לי ורק לי ולא רוצה שאני אשתייך לעולם הזה. אני רוצה שהמחשבות האלה ייתנו לי מנוח. אני רוצה שהכל יסתיים. אני רוצה להפסיק להיאבק על כל הטוב שנשאר בי, להפסיק לחפור כל כך עמוק. אני חופר כל כך עמוק. חופר מטה ומטה ומטה ואני מפחד לגלות מה אני אגלה בקרקעית התודעה שלי. אני מרגיש את התהום מחבקת אותי. וזאת התחושה הכי מפחידה בעולם.

אז אני אצא לעשן.

נ.ב.

אתם יודעים, כל פעם שאני מעשן סמים או משתכר מאד אני מרגיש שאני קרוב במילימטר ליפול לתהום ולא לשוב. שהחומר יתנחל לי במוח, ישתלט עליי ולא ישחרר. זה מפחיד, אבל אני לא יכול להפסיק.

באמת תודה לאוונגליון, זה הציל אותי או הטביע אותי, עוד לא החלטתי.