מתנגן בלופים כרגע באוזניות ומתאים לחלוטין להלך הרוח הנוכחי.
חוץ מלשמוע ג'ניס ג'ופלין כל היום אני גם רואה סרטים מוודסטוק ומתמרמר בשעותיי הפנויות המועטות. באחרות אני מטייל עם הכלב או יוצא לריצה או עובד על פרוייקט הגמר באמנות בתיכון למרות שזה, כביכול, חופש. כמובן שאתמול הרמתי מלא כוסיות של וודקה אבל זה לא ממש השפיע חוץ מזה שישבתי בחוץ עם איזו בחורה והיה קצת ממסטל ועכשיו היא שלחה לי הודעה ולא בא לי לענות לה כי היא רק אמרה לי שהיא לא מאמינה שדרדרתי אותה, וזה גורם לי להרגיש כמו נרקומן או משהו בסגנון, אבל אני מכור רק לאדרנלין.
אתמול סיפרתי למונה שקראתי את התפסן בשדה השיפון והיא התלהבה ונתנה לי כיף חברותי בחזה ובראש הרצתי סרטים על איך אנחנו יושבים לשיחה ארוכה על הספר ועל הזיוף שסביבנו על סיגריית נובלס עם הרבה רמזים מתגרים אבל בדיעבד רק אמרתי לה שזה ספר הרסני והיא אמרה לי שזה תלוי איך מסתכלים עליו. כן, הא.
והיא התכרבלה עם הבחור החדש שלה אול נייט לונג ואני מספר לכם בכנות שלא יכולתי לשים יותר זין ממה ששמתי. ומחקתי את הפייסבוק, לא יודע למה, אולי כי זה כלי שהוא גם, תלוי איך מסתכלים עליו, הרסני. ונורא נורא בא לי שהקיץ יחזור, ושאני אראה שוב פעם כמו שהייתי שנה שעברה שהייתי מלא ביטחון והלכתי עם גו זקוף ועכשיו אני מנסה לאסוף את השברים של החורף.
אבל אתם יודעים, זו באמת פתחה של תקופה טובה. בקיץ תמיד הכל יותר טוב, ולמרות שזה די קלישאתי זה תמיד מוכיח את עצמו. ועם זאת, יש לפניי חופש פסח די מייגע עם אינספור תגבורים וביקורים בתיכון ופסטיבל התיישבות של שנת השירות שמאוד לא בא לי עליו ואני לא יודע איך אני אחלץ ממנו. פתאום נורא לא בא לי לעשות שנת שירות, ונורא לא בא לי לעשות צבא, ונורא בא לי לסיים כבר עם התיכון הזה, ופשוט להתנתק מהכל ולקחת את המטוס הראשון למזרח.
אבל כבר מאוחר מדי להיות חולמניים, הסוף קרב, קרב, ובא.
הלכתי לחפש לעצמי מערכת סטריאו זולה לחדר, כי פעם הבאה שאני מביא בחורה אני רוצה שג'ניס ג'ופלין תשיר לנו ברקע. קינקי.
קראתי את "התפסן בשדה השיפון" הנפלא של סלינג'ר, אחרי שנה בערך שאני דוחה את הקריאה בו. התחלתי אותו עוד כשיצאתי עם מונה, בתקופה שהכל היה יפה והזיוף היה עמוק מתחת לפני השטח, ולא הצלחתי להתקדם מעבר לפרק השלישי. היום לקחתי אותו לידי וקראתי אותו ברצף מתחילתו ועד סופו. וזה היה קצת כבד לפעמים לחשוב על כל הניכור והזרות שקיימת בעולם אבל גם משחרר בצורה מסויימת.
אני יודע שכל מתבגר שקורא את הספר הזה רואה בעצמו את קולפילד, אבל יש משהו בכמיהה לחזור לתמימות שהייתה לנו, בתחושת הגלות הזאת מעולם המציאות וברצון למצוא מפלט בעולם נאיבי ושטוף שמש או במוות עצמו, בזעקה המפלחת הזאת שקוראת להפסיק עם החיים המסורתיים והצבועים והפלסטיים האלה, עם החיוכים הסתומים וה"מה קורה?" הלא אכפתי.
ואני מזדהה עם הולדן, ואולי גם אני שואל, באופן כלשהו: לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא? והם אומרים שזו אנלוגיה לשכבה התחתונה בניו יורק או למוות, אבל אותי זה פשוט מעניין. ואולי האגם זו העיר הגדולה והברווזים זה אני, שעוד מנסה להיאחז בתמימות או במרד נעורים או בחופש, חירות שיש לי כרגע ותסתיים ברגע שאצא לעולם לבדי. ואם העיר תקפא תחתיי וארצה לעוף למקום שטוף שמש, לאן אעוף?
אבל אני חורג מהנושא, ולמרות שהולדן העיד שהוא אוהב אותו, הייתה לי שבת נפלאה מעבר לכך. בשביל סובב היישוב עם החברים ונרגילה ופק"ל קפה מול נוף ילדות ירוק וציורי. לא יודע, היה לי כיף לחשוב שלא הכל סביבי מזוייף.
לספר הזה באמת יש הרבה השפעה, לפעמים כזו הרסנית כמו שמייק צ'אפמן לימד את העולם. אולי הוא באמת קצת הרסני, שפתאום הזיוף בחברה שלנו נראה לך כל כך בלתי נסבל, וההתבגרות נראית לך כל כך שטנית, שאולי עדיף לעשות מעשה גדול, אימפולסיבי, ורק אחרי זה להסתכל לאחור.
הימים האחרונים היו די מוזרים. כאילו עם בוא החום באו גם התהיות הרגילות שמביא עמו האביב, הרצון המחודש לפרוח מחדש ולהשקיע עוד קצת בחיים שלי. במיוחד לקראת הקיץ, לקראת סוף התיכון ותחילת השנת שירות. להגיע באמת, באמת מתוקן. אתמול היה יום מצויין ללא עוררין, ולפנות ערב רק התפללתי שהתיאוריה שלי לגבי יום טוב נהיה יום רע או להיפך לא תתגשם. ונוכחתי לראות שנתגשמה, והיה לי באמת את אחד הימים הכי משמחים שהיו. אני לא זוכר אי פעם בחיים שלי מלבד אתמול שבאמת בכיתי מרוב שמחה. לא בכי של דמעות, בכי של לעצום את העיניים חזק ולהרגיש את המחנק הזה בחזה ואת הפה רוטט ולעצום את העיניים חזק שהדמעות לא יזלגו ולחשוב על זה שכל כך כואב לי כרגע כי אני לא יכול להכיל את כל האושר הזה בתוכי. וזה באמת, באמת היה ככה. הרגשת כל כך מאושר, כל כך מוערך סוף סוף. כאילו סוף סוף הכירו במי שאני, הכירו בכל הכישרון הזה שאצור בי בלי שאפילו אהיה מעורב בעניין, בלי שאתכוון - וזו הרגשה מדהימה. שמגלים אותי ככה. שפתאום כולם לוחצים לי ידיים וטופחים לי על הגב ואומרים לי כל הכבוד. והידיעה שבקרוב כולם יקראו את זה, וכולם יעריכו את זה, וזה הולך לעזור לאנשים.
וזה שלי, וזה יהיה תלוי לראווה בלי שהתכוונתי. וכל הרגשות הטובות האלו פשוט הופכות למשקולת כבדה על הלב, וזה באמת היה בלתי ייאמן, ואולי קצת הוצאתי את זה מפרופורציות אבל זה חלק אינטגרלי מהאודיסאה שלי. וזאת באמת, באמת, הייתה הפעם הראשונה שבכיתי כי פשוט לא הצלחתי להכיל את האושר.
חזרתי לרוץ, ולרוץ באביב אומר יום אחד לרוץ בחום קופח ולחזור הביתה מיוזע ולהתקלח במים קפואים ולשתות גולדסטאר מהבקבוק ויום אחרי לרוץ בגשם ובבוץ מאמלל ולחזור הביתה רטוב וקפוא עד שד עצמותיי ורק לצפות לכוס התה המהבילה שתחמם אותי מבפנים. אבל זה משחרר, ואני שמח שאני סוף סוף יכול לחזור לרוץ בשביל שסובב את היישוב שלי, כי באמת התגעגעתי לנוף ולבחון את היכולת שלי עוד קצת קצת. ולאוויר הפתוח ולעורבים שמנקרים בצמרות העצים ושאני משקיף עליהם במעופם לגבעות המיוערות שמתחת למצוק. אני גר במקום מאוד יפה.
הייתי עם החברים בפאב וכמעט כולם השתכרו ואפילו לא נגעתי בבירה. עזבו את זה שאני גם תפרן ונהייתי קמצן ברמות, אני עוד קצת בטראומות מהרעלת האלכוהול מספר 2 שהייתה לי לא מזמן. לא שזה באמת משנה, היום בערב אני שוב בפאב ומתכנן לשבת על בירה, אבל בכל זאת. כולם היו מופתעים לשמוע ששאגי היה בפאב ולא שתה. לא השתכר כשהייתה לו הזדמנות. והם באמת שואלים אותי "מה קרה?" וזה כאילו אני כל כך דפוק מהעצם שזה נראה לאנשים מוזר שאני לא מרווה את צמאוני הנפשי בטיפה המרה, שאני מוותר על האהבה הזאת לאדרנלין שכל כך אפיינה אותי. נראה לי שהם מפחדים שברגע שאני אפסיק לשתות משהו ממני יפסיק להיות שמח וכייפי.
ואולי אלה באמת תהיות דפוקות מן היסוד, במיוחד לגילי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
