בעודי בין מאות אנשים אי שם בדרום. ובחברה מבורכת אני מוצא מעט נחמה, באנשים צבעוניים ועשן סמיך ולבן. ובעבודת הכפיים אני מוצא מעט נחמה, בשרירים הנוקשים, בעייפות הכבדה, ביקיצה המייסרת ובשמש הקופחת. באלכוהול אני מוצא מעט נחמה, פחות מפעם ואולי זה לטובה. ואני מוצא נחמה גם בעצמי, וקצת מזקיף את גבי ונותן לעצמי לצמוח. ואני מוצא נחמה בידיעה שאין על מה לנחם את עצמי, רחמיי העצמאיים התעופפו להם אל אופק חורפי שוודאי ישוב בעתיד. אבל כרגע יש הרבה נחמות קטנות שמגינות עליי מפני סכנות וצרות ומפני התהום החשוכה והעמוקה שתמיד נמצאת שם. אני קצת פחות על הקצה אבל אני לא מרגיש שאני קצת פחות אני, וגם בזה אני מוצא מעט נחמה.

ובאהבה הצעירה כבר אין את האש הראשונית אלא להבה מתקתקה ומעט מוזרה. אולי מעולם לא התרגלתי לזה, לדעיכה ולשגרה של הרומנטיקה. אבל כשהיא מחייכת וכשאני שואף את הריח שלה לתוכי אני מצליח להדליק את המדורה. ורק להרגיש את האצבעות שלה שלובות בשלי ולהעביר יד על העור החלק שלה ולהסתכל לה לתוך עיני הענבר אני מצליח להדליק את המדורה. רק מפחד מהרגע שהיא תיכבה כי מעולם לא הייתי טיפוס של אש בוערת. 

וסך הכל פחות טוב לי בבית וטוב לי שם יותר, וזה אבסורד ועילאי וכל מה שאי פעם רציתי. מפחד מהתמוטטות. מרוב שטוב הכל כל כך עדין ומאוזן. קורא שוב את מאה שנים של בדידות וקצת מאד מאבד את עצמי עכשיו בבית. בלי השמש, בלי אנג'י, בלי הדרום. והחברים הם כמו בלוני הליום שאין לי כוח לאסוף אז אני צופה בהם נדבקים לתקרה. אני רק יכול לשכב על הגוף ולתת לרוח הקרירה של מאוורר התקרה להקפיא אותי קצת ולהפשיר את עצמי שוב ביום שלישי. לא יודע מה נהייתי, אבל אני אני. אני ממש מקווה. כי זה הכי חשוב לי בעולם.

אביב שמח

הדבר הגדול ביותר שתלמד אי פעם הוא רק לאהוב ולהיאהב בחזרה

אני מפעיל בסטריאו את האלבום של מאזי סטאר ומנסה לכתוב. אולי סיפור חדש, על אוקטובר ועל אנג'י, ועל כמה התהום שבמצולות תודעתו, זו שמושכת עמוק יותר לאבדון לאט לאט קצת פחות מפחידה כשאנג'י לצדו, ועל איך בעצם בלי התהום ובלי לעמוד על קיצה הוא לעולם לא היה כובש את אנג'י. אבל אני לא מצליח, אולי אין בי את הקונפליקט שנחוץ כדי לכתוב משהו. יש בי אינספור קונפליקטים אבל אנג'י היא האחד שמחפה על כולם. ואי אפשר לכתוב על אושר, בחיי שניסיתי. ניסיתי לתאר איך עמדתי במסדרון הכניסה בבוקר אחרי שאני ואנג'י היינו ביחד לראשונה, והאוויר היה צונן והשמיים היו שלווים והלב שלי רק רצה לזנק ולעוף ולהמטיר עליי גשם אביב נעים. והקיום סביבי במקום לשקוע בכבדות כמו שעשה מזה זמן כל כך ארוך פתאום התרומם לאט לאט ומלא את הכל בניחוח של חיים מחודשים וגאולה ואהבה וחירות. אני לא אשכח את התחושה הזאת. וינקתי מהסיגריה ונתתי לעשן לזרום לי במורד הגרון ונצרתי את טעמו המפויח אי שם במהלך הדרך ושחררתי סילון לבן וצחור מעומק ריאותיי.

מפחיד אותי להתאהב ככה, אתם יודעים? זה בחיים לא קרה לי. זה משמח אותי כמו שדבר בחיים לא שימח אותי אבל זה מעציב אותי ומפחיד אותי ופוער בפניי תהום חדשה לחלוטין. ואני לא יכול לשכוח ממנה, מעיני העגל הגדולות שלה והשיער החלק והארוך שלה בצבע של גזע עץ צעיר ביום אביב שמשי והשפתיים הארוכות והבהירות שלה והחיוך שגורם לשמש לזרוח גם בלילה. ואני שוכב על הגב והיא רוכנת מעליי ומלטפת את הזיפים שלי שאני מתנגד בתוקף להוריד ומנשקת בעדינות את הצוואר והחזה. ואני מחבק אותה ככה, רק שלא תתנדף ותיעלם לי, והלב שלי פועם בפראות וכל הקולות שנמצאים לי בראש צועקים לי שזה לא קורה, זה לא אמיתי, זה טוב מדי מכדי באמת להתקיים, ואני לא מצליח שלא לחשוב על הרגע שהכל ייגמר. 

אני לא מצליח לא לחשוב עליה. אין דקה שעוברת בלי לחשוב עליה. כל הזמן לחשוב לחשוב לחשוב. יותר מדי מחשבות. רק כשאני איתה יוצא לי להרגיש. וכל נים בגוף שלי חרד מהרגע שזה ייגמר ולמחשבות לא יהיה מוצא ורק תהיה להם תהום לזרום אליה ולגרום לי לשקוע באבדון שאני יודע שיגיע. אני דפוק ואני כל כך אוהב אותה. בלילה הראשון העברתי יד על הגוף שלה. יש לה עור חלק ובהיר ורק רציתי לגמוע כל סנטימטר ולבלוע אותה בתוכי. לא הצלחתי להתנתק. אהבתי אותה עם כל חלקיק בגוף שלי וכל מילה וליטוף ונשיקה שלה גרמו לנשמה שלי להתרומם כמו ציפור ולהמריא לשחקים מטאפיזיים שלא ידעתי שקיימים.

אני מפחד ואני כל כך מאושר וכל פעם שהתמונה שלה מופיעה על הצג הלב שלי רוקד. שמישהו ישחרר אותי מסרט הנעורים הזה, שמישהו יוריד ממני את הדבר והנצנצים, שמישהו יגרום לעיניים שלה להפסיק לרדוף אותי ורק ייתן לי לאהוב.

אהההההההההההההההההה

שמעו,

הצלחתי. 

וזה מרגיש הכי טוב בעולם.

הבדידות מפתה, 

האושר בלתי נתפס. אבל במקום לשקוע הוא מתרומם וממלא את הכל בניחוח של חירות. 

איזה כיף לי שזכיתי לאהוב

אחרי הרבה זמן אני מרגיש מנצח

יא אללה.

הייתכן

אוקטובר מאוהב.