-מתכנן להתחיל לקרוא את "דברים מוזרים קורים" של קלי לינק, אחרי שהפסקתי את "עץ הקיץ" האיום באמצע.

-שומע הרבה The Killers וברנדון פלאוורס.

-רוצה לראות שוב את "רומיאו+יוליה" של באז לרמן הגאון. יופי של סרט.

-מתחרט שלא לקחתי תיאטרון בתור מגמה. ממש. 

-קולט שמחר הראשון במאי, וזה מבאס ונוראי. כי השנה מתקדמת נורא מהר. נורא מהר. ואין לי זמן. ואנחנו כבר כמעט במחציתה ועוד אין לי רישיון.

"משחקי הכס" זו סדרה אדירה. אחרי צפייה בשני הפרקים הגעתי למסקנה המתבקשת שממש ממש בא לי זאב בלהות. 

אוף, עכשיו בא לי לקרוא את ספרי "שיר של אש וקרח" ואני אצטרך לחכות עד שבוע הספר כי כבר בזבזתי כמה מאות שקלים על ספרים החודש. ואני תקוע עם "מארג פיונאבאר" הגרוע הזה של גאי גבריאל קיי, שאני קורא סתם כי חבל לי על הכסף. אבל זה ממש מעצבן לצפות לקרוא ספר ולהתאכזב.

בקשר לרשומה הקודמת (שהועברה לטיוטה כי לא כיף להסתכל על זמנים רעים), זה השתפר, אני מניח. הזמן עשה את שלו, הוא גם יעשה. עכשיו צריך להיישיר מבט ולהתמודד עם מה שיבוא. נראה לי שבין כה וכה איבדתי את הרצון שלי לקשר עם מישהי. לפחות לטווח הקרוב...

שבת שלום.

נ.ב:

דאינריז טארגאריין שווה.

באמת שאין לי מושג מה עובר עליי.

כבר שלושה לילות שאני מבלה בבית צופה בסרט הארי פוטר, קורא ספרים מזדמנים ושומע מוזיקה עד ארבע לפנות בוקר. שום דבר פרודוקטיבי. שום דבר חברתי. ואני לא יודע אם אני כועס על עצמי כי אני מתעצל ולא יוצא מהבית כבר שלושה ימים, או כי אני נהנה להיות בבית יותר מלצאת.

אני הבן אדם האחרון שיחשוב שזה רע לא לצאת לבלות עם חברים בערב. וזה לא גם לא שאני סובל עם חברים שלי. אני מת עליהם והכי כיף לי איתם בעולם. אבל פשוט לא בא לי לצאת. ואני יודע שאם אני אצא אולי יהיה לי כיף, אבל באותה מידה יהיה לי כיף גם בבית, עם חוסר העשייה התהומי והבטלה. למרות שזה רע, ומזה מרגיש רע.

אז למה לעזאזל זה מרגיש כל כך טוב?

וזה מעצבן כל הזמן לסנן שיחות של חברים שלי. זה גם מתסכל לראות את התמונה שלהם ולהשתיק את הטלפון. המון רגשות אשם מכרסמים בי, כי גם היו זמנים שאף אחד לא היה מתקשר אליי. שבועות. שהייתי נרקב בחופשים והייתי רוצה לצאת ולא היה לאן ולא היה מי. 

למה מגיע לי האהבה הזאת שמרעיפים עליי?

ולמה אני לא מוכן לקבל אותה?

החופש הזה דפוק לגמרי. לעזאזל.