כדי להעביר את השיכרון. שתי כפיות קפה קצב ברזילאי וחצי כפית סוכר, בשביל הסמליות, כנראה. אני שומע פלורנס והמכונה כי לשמוע אותה מזיז משהו גם כשכלום לא זז. יא אללה. הקפה לא מחפה על חוסר השליטה שבמוח שלי. לפעמים אני תוהה אם אני חסר מוצא. מישהו אמר לי השבוע שכשאני מוצף דכאון עד הרגע שאני שותה אלכוהול ואז אני חוזר לחייך משהו דפוק בי. זה סממן להתמכרות. ובחיי, אני יודע שאני מכור, ובחיי, לא אכפת לי. יש ימים שזה הדבר היחידי שמחזיק אותי. וזה דפוק מהיסוד, וזה מעציב אותי כל כך, שאני יודע שאני בחיים לא אשמח כמו שאני שמח כשאני שיכור. אני רק רוצה סאטלה מגעילה, כזאת שאני אקיא ממנה אחר כך ואתחרט על כל צעד ושעל שעשיתי תחת השפעת האלכוהול, ועמוק עמוק בלב אני אשמח כי אני אדע שזה כל מה שאי פעם רציתי. לפעמים אני מרגיש שאני כבר לא יכול להשתחרר מהצורך הזה, ולפעמים הוא מרגיש כל כך בנאלי ושגרתי שזה בסדר, אבל אני כל פעם חוצה קצת את הגבול, ואני לא יודע אם אני אי פעם אפסיק. כי אין בי שום רצון להשתחרר.

אני דפוק מהיסוד. דפוק דפוק דפוק. ולמה אני לא יכול לאהוב כאחד האנשים. למה אני לא יכול לנצור את הרגעים הטובים. אני תמיד חוזר להתרפק על העבר. תמיד בורח לאנשהו. תמיד במנוסה, תמיד בנדודים, וזה אף פעם לא נגמר. סעמק.

האושר קצר. כל כך קצר שאי אפשר לתפוס אותו במהותו. כמעט חשבתי שהצלחתי לתאר אותו. כמעט חשבתי שהוא יישאר. אבל הוא משאיר עלייך חותם, הוא נוטע בך תקווה, ואז הוא הולך לעזאזל באותה פתאומיות שהוא בא. והעצב כל כך מפתה. לא יודע למה אני לא יכול לאהוב כאחד האנשים. יש בה את כל מה שאי פעם רציתי, באנג'י, חוץ מתוכן. היא חכמה אבל היא לא שומעת ג'ף באקלי. היא לא קוראת ספרים כבדים. היא גם לא אוהבת שלמה ארצי אבל היא לא שומעת בוב דילן. היא מכוערת כשהיא עם שיער אסוף והיא יפהפייה כשהיא בשיער פזור. לפעמים אני כל כך רוצה אותה שבא לי לפורר אותה בין האצבעות שלי ולפעמים נמאס לי מהנשיקות שהיא מרעיפה עליי ובא לי רק להשתחרר. אני לא יכול לאהוב אותה. אני מפחד שאני לא יכול לאהוב.

היא שום דבר ממה שרציתי. היא יפה ועדינה ומרחפת אבל היא שום דבר. היא גוף ללטף והיא מצח לנשק והיא עיניים לבהות בהן אבל זה כבר לא מסקרן אותי כמו פעם. וזה מתסכל אותי כל כך, שהיא יכולה לתת לי את כל כולה ואני לא מצליח להחזיר לה שביב אהבה. ואני לא רוצה. וכשאמרתי לה שאני מתגעגע זה רק כי לא ידעתי אם היא מתגעגעת או לא, וכשהיא התחילה להגיד לי שהיא מתגעגעת חזרה התכנסתי חזרה במחילה שלי ועניתי בהנהונים. והפסקתי ללכת לישון אצלה שזה לא יהיה קרוב מדי, הפסקתי להתקשר. אף פעם לא קרוב מדי. רק לא להתקרב. מה לא בסדר בי. 

לפעמים אני מרגיש שאני מנצל אותה. לפעמים אני כל כך כועס שבא לי לחתוך את זה באותו הרגע. לפעמים אני הורג את עצמי על כמה שהיא מדהימה וכמה אני לא מעריך אותה. אני דפוק דפוק דפוק. ואין לי מה לעשות עם זה. זהו, חודשיים ונמאס. חודשיים ונמאס. כמו עם מונה. חודשיים ונמאס. חתמנו את הסיפור. בואי ניפרד ואני אמשיך להשקות אותך ואת עצמי באלכוהול כדי שנוכל להמשיך להתמזמז במחשכים של הנפש בלי לתת דין וחשבון כי היינו תחת כישוף. הטיפה המרה היא הדבר היחיד שמחזיק אותי בהתחלה, באמצע ובסוף של מערכת יחסים. והסוף עוד לא הגיע ואני צופה אותו מקילומטרים.

אנשים תמיד מאכזבים.

אני נקרע בין כל כך הרבה צדדים בתקופה האחרונה. כמו מטוטלת אני מתנדנד בין קיצון לקיצון. עצב לשמחה, שנאה לאהבה. השלילי תמיד יבוא לפני החיובי. אני אף פעם לא אדע להעריך מה שיש לי עד שלא אאבד אותו, לא משנה כמה אני אחשוב וארצה אחרת. הבדידות היא קללה. לא משנה כמה אני אשמח וכמה ביחד זה יהיה בסופו של יום אני ארצה להתעורר בבוקר ושהיא תצא לי לעזאזל מהמיטה ומהחיים ובלילה אני אייחל לשובה. הבדידות היא קללה. ואני מנסה למלא את הריקנות בהרס עצמי, אבל הבור נשאר עמוק כשהוא היה.

אנשים תמיד מאכזבים, 

אני אהיה הראשון לאכזב אתכם. 

היא לא שומעת ג'ף באקלי. היא לא שמעה כשהוא אמר שהוא נראה טוב מרחוק, אבל בייבי הוא הכי גרוע שיש. (ע"ע Everybody Here Wants You)

היא לא יודעת איך לאכול אותי. היא רק שואלת למה אני תמיד מוזר, מרוחק, אדיש. ואני אומר לה שיש מחיצה של קרח שמפרידה בינינו. אני מחכה לרגע שניפרד כדי שאני אוכל לכתוב עליה סיפור רומנטי, כמו שאני תמיד כותב על מונה. כדי שאני אוכל לתרץ את זה שאני שותה ללא הרף בזה שאני מתגעגע. אני באמת אתגעגע. אבל כרגע אני איתה, ואני לא מצליח לשחרר מהמחשבה שאני חייב לשחרר. אותה רוצה אותה בין האצבעות שלי אבל רחוק מהלב. שתבוא בלילה ותצא בצאת היום. ובחיי, אני נשבע, חשבתי שאני אוהב אותה.

אנשים תמיד מאכזבים, ואני בראשם. אני תמיד שותק. דווקא כשאני צריך לצעוק הכל החוצה.

נ.ב.

אוקיי את פה

או שאני פשוט לא יודע לאהוב.

מנוחת הלוחם. קצת חמרמורת מפמפמת בראש. אני כותב לה שבא לי למות מרוב שהוא כואב, היא שואלת "שווה את זה?" ואני עונה לה "תמיד." וזה ממש נכון כי נהניתי אתמול ממש והרבה זמן לא נהניתי ככה. חוץ מזה איזה חג אביב שמח ואיזה מזג אוויר מגניב ונהייתי צמחוני יש מצב שיצמח מזה משהו טוב, אבל תכלס לא באמת אכפת לי כי החיים שלי ממש יפים וכל מה שאני צריך נמצא באמתחתי ואני רק מקווה שזה יימשך ככה.

על מי אני עובד

אנג'י היא כמו מלכת הקרח ואי אפשר לקרוא אותה היא עושה לי את המוות חוץ מזה שלפעמים היא עושה לי טוב אבל בעיקר את המוות. איך אפשר לסבול משהו כזה? לפעמים אני חושב שאני הולך להפרד ממנה פשוט כי היא לא מחייכת מספיק ואז אני נזכר שאני אוהב אותה ואז אני לפעמים חושב שלא. אני דפוק מהעצם או שכולם ככה? תכלס לא אכפת לי

חג אביב שמח

לאנה דל ריי עושה לאונרד כהן

זה נשמע כאילו אני לא מאמין באהבה