היום את בברלין, סיפרת לי שאת נוסעת לאחת השכונות המזרחיות. משהו שמתחיל ב-פ' ונגמר ב-בורג. משהו שחומק ממני, אבל אני יכול לדמיין אותך שם - סיפרת לי שזה איזור מקסים, עם רחובות צפופים בבתי קפה ובאנשים. אמרתי לך שבטח תשבי שם, תשתי קפה חזק ומרוכז כמו שאת אוהבת, תסתכלי על העוברים ושבים. תחשבי על איך את רוצה להיות אמנית מיוסרת בספרד (את, ילדה טובה שכמותך, קטנטנה וזהובת שיער ועם עיניים גדולות ועגליות) וללמוד היסטוריה. על חיי הרוח וזרתוסטרא. בטח תחזרי ותספרי לי על דמויות מוזרות שנקלעו לך לתמונה, על טיולים סגריריים בשווקים וברחובות הצרים. על גנים ירוקים ומוסיקה קלאסית.
אמרתי לך ללכת לפרגאמון, במיוחד כי את רוצה ללמוד היסטוריה אסלאמית. הודית לי ונופפת לשלום. אולי גם תחשבי עליי כשתהיי שם. קראתי לך מיו, נתתי לך שם. מבחינתי מדובר בצעד גדול, משמעותי. זה אומר שכך או כך תכנסי לאוטוביוגרפיה העצובה שלי, בין אם תרצי ולאו. ועכשיו אביב, הכל פורח מסביבי. אני אוהב לדבר איתך, כי מהרגע הראשון לא חצצו בינינו חומות. וכשאת מדברת על פרויד ואני מסביר לך על איך תאוריות פיזיקליות הן בעצם פואטיות להפליא, וכשאנחנו מדברים על בדידות, מהנהנים בראשינו ומודים שהיא קללה, וכשאת מספרת לי על המינגווי, אני כמעט חושב שאני מאוהב בך. ככה, כמו שני ניצוצות שמדליקים להבה. מדליקים שדה סביונים בצהוב זרחני.
סיפרתי לך על החתול של שרדינגר - שמו אותו בקופסה וחתמו אותה, ואיתו רעל שחמישים אחוז יהרוג אותו חמישים אחוז יותיר אותו בחיים. ואיפשהו אי שם הוא חי ואיפשהו אי שם הוא מת, וודאית - הוא לא חי ולא מת, הוא גם וגם, היקומים נפרשים כמו מניפה, אחד על גבי השני. בדיוק אתמול סיפרתי לדין שאין סופים, כל רגע חוזר על עצמו שוב ושוב, בלב, בעולם, בראש. זה לא משנה. הכל מעגלי, הכל מרפרף ושב ומרפרף, זמן הוא הזייה.
אני חי עכשיו שני עתידים - אחד בלעדייך ואחד איתך. בעתיד שאני איתך אנחנו מטיילים בשדה האנטנות, אנחנו מטיילים בינות לסביונים הצהובים, אנחנו שלובי ידיים. אני מחזיק אותך. אנחנו מדברים על היקום ומסתכלים על כוכבים. את מספרת יל על תהיות אקסיסטנציאליסטיות מהקריאה שלך ב"מיתוס של סיזיפוס" ואני מספר לך על כמה אהבתי את הפרק ההוא בזרתוסטרא.
אנחנו מדברים על טיולים ביוון, ועל ים שנפרש ומצולות בתוכנו. את תספרי לי על הפסיכואנליטיקה ואני אשתאה. אני אספר לך על הבדידות ואת תלטפי. ואני חי את העתיד הזה בכל שלבי הירח, וכל פעם שהכוכבים מקיצים אני יודע שאני אקח אותך ואראה לך את חגורת אוריון. ונרגיש את אוויר המדבר הקר מרקד על פנינו. ונאהב.
לגבי העתיד השני, טוב, אני לא יכול לדמיין עתיד אחר. כבר נתתי לך שם. מיו, מיו שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
