בוא בוא בוא בוא בוא כבר אני אהיה כל כך שמח באמת אין לתאר כמה אני אשמח

מצאתי משהו שכתבתי ביוני שעבר:

"שמע, אין לך מה לאכול בגללה את הלב. היא סתם, אחי, באמת שהיא סתם."
"-סתם מה?" שאלתי. כאילו שלא ידעתי מה הוא הולך לענות. אבל רציתי לשמוע אותו קורא לה זונה, רציתי לשמוע אותו מקלל אותה ואומר לי שהיא בכלל לא מגיע לקרסול שלי ושמגיע לי בחורה כל כך הרבה יותר טובה.
"היא סתם בודקת אפשרויות," הוא אמר. "שום דבר אצלה לא רציני."
וכרגיל, הוא לא אומר שום דבר שיכול לעזור, וגם אחרי שאני יוצא משער הקמפוס אני מרגיש את הדבר הזה שמכביד על מה שפעם היה הלב שלי. אני בוהה בחלל וכל מה שאני רואה זה אותה. אני מרגיש את הקיבה שלי מתכווצת בכאב ורעב. אני צריך אותה. אני. צריך. אותה. 

"באמת שהיא סתם." היא אומרת לי. הם תיאמו גרסאות לפני זה? "לא שווה לאכול את הלב בגלל בחורה כזאת."
"אבל אהבתי אותה." אני מתוודה, והלב שלי מחסיר פעימה.
פאקינג. אהבתי. אותה.
היא רק הסתכלה עליי במבט מלא חמלה. עיניה נצנצו ברחמים. "היא סתם, אוקטובר, באמת שהיא... סתם."

אבל נמאס לי מהסתם הזה. נמאס לי מהסתמיות הזאת, נמאס לי מהמילים הסתמיות שיוצאות להם מהפה ומהרגשות הסתמיים האלה ומהיצרים הסתומים האלה ומהבחורה הסתמית הזאת שלא מצליחה לצאת לי מהלב. ונמאס לי שכולם אומרים לי לא לאכול את הלב בגללה, כאילו הכל חוזר אחורה, כמו במחזוריות מזורגגת כזאת שאף אחד לא שוכח לי.
ונמאס לי שהם חושבים שאני שנייה מלאכול את הלב. נמאס לי שהם עדיין חושבים שאני ככה וככה וככה. שהם מתביישים לקרוא לה זונה מול הפנים שלה ולצעוק עליה על זה שהיא כל כך אכזרית ושהיא צריכה ללכת כבר ולצאת לי מהחיים.

"היא סתם זונה." הוא אמר לי לבסוף. תמיד ידעתי שכשאני אצטרך שמישהו יגיד לי את הדבר הנכון הוא יהיה שם. למרות שכל מה שיוצא מהפה שלו זה שקר אחד גדול, עדיין יש בזה נחמה מתוקה. "היא לא מגיעה לקרסוליים שלך, מגיעה לך בחורה כל כך הרבה יותר טובה."
"-זה כל מה שרציתי לשמוע." שחררתי אנחת הקלה.
"אז אתה לא הולך... אתה יודע?"
"-מה, לאכול את הלב?" שאלתי ולטשתי בו מבט משועשע. "-לא, אין כבר מה לאכול."
הוא נעץ בי עיניים ינשופיות. "מה זאת אומרת?"
"-אכלתי הכל."
"א.. אבל חשבתי שהפסקת. היית בטיפול. חשבתי שנרפאת, לא?"
רק הנדתי בראשי לשלילה והרגשתי את הקיבה שלי מתכווצת עוד קצת.
"אבל מצאנו לך מרפא! הבאנו לך כל כך הרבה בחורות, ונהנית עם כולן, מה קרה פתאום?"
"-זה לא משנה..." עניתי בכנות. "-אף אחת מהן לא הייתה טובה מספיק. כולן היו... סתם."
"אני לא מבין מה אתה אומר."
"-אני גוסס." הכרזתי, ושמעתי משהו מתנפץ בתוכו. המבט הינשופי שלו התמלא דמעות.
"-אל תבכה. אני הבאתי את זה על עצמי. זרקתי את כל הבחורות האלו שהבאתן לי, שמתי זין על המרשם. הלכתי לזאתי שידעתי שהיא תעשה לי רע. נראה לי שפשוט רציתי להמשיך לאכול ולאכול ולאכול. אתה יודע, אני אף פעם לא יודע שובע."
"אלוהים ישמור, אוקטובר..." הוא גמגם. "באמת, היא סתם, היא פשוט סתם. היא לא שווה את זה, בבקשה תגיד לי שנשאר שם משהו."
התקרבתי אליו והבטתי בו היישר לתוך העיניים. "-אתה רואה פה משהו פועם, בנשמה המפורקת הזאת?"
הוא רק בלע את רוקו.
"-רק רציתי לשמוע שהיא זונה. רציתי לשמוע שזה בסדר שאכלתי את הלב. שהיא עשתה לי עוול. אני אחזור הביתה, אוכל את הביס האחרון ואמות. וזה בסדר, כי באמת הגיע לי הרבה יותר."
נעמדתי ויצאתי מהחדר.
"היא באמת זונה, אוקטובר, היא לא שווה את זה, שמע לי!" הוא קרא אחריי.
אז ידעתי, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא דבר אמת.

הגלגול הזה זמני. הכלי הזה, הגוף הזה, זמני. הייאוש הזה, העצב, זמני. האושר שם באופק, כמעט נדמה

נצחי.

עשרים ואחת יום, שלושה שבועות, זה מה שנשאר לגלגול הזה. זה מה שנשאר לעצב התהומי. יש לו תאריך תפוגה, לדכאון. יש לה תאריך תפוגה, לבושה. שלושה שבועות בדיוק, והמחוגים חגים לאט לאט, חלודים, התקתוק נשמע צורם ולא עקבי. שלושה שבועות ירגישו לי כמו הנצח שאף פעם לא ביקשתי. אבל לעצב יש תאריך תפוגה, ויש בזה כדי לנחם ולו במעט.

אבל הוא גובר, הוא גובר, הוא גובר. בידיעה שהוא תכף מגורש ומאבד אחיזתו בי העצב גואה בי כמו נחשול. הדכאון והתסכול כמו שלוחותיו שוחים לי במערכת הדם ומקלקלים אותי. שלושה שבועות לפני ורק האופק הוא לי לעוגן. אבל תכף זה נגמר, תכף זה נגמר, תכף זה נגמר. התמודדתי איתך כל החיים שלי, היית לי כחייזר מעוות וחולני הדבוק לגבי, גפייך עוטפות אותיי כזרועות תמנון ומושכות אותי מטה. זה נגמר, תכף זה נגמר. תן לי סיבה להאמין שהעצב יש לו סוף.

תאריך תפוגה, זה כל מה שהייתי צריך.

שלושה שבועות לפני הגלגול הבא לא הצלחתי להאמין. שיהיה טוב, שיתקנו אותי. הולכים לתקן אותי. לא אהיה עוד זחל, ואחריי שאעטוף את עצמי במספיק קורים כדי לחפות על הבושה אני אתעורר, ביום בהיר אחד, בעוד שלושה שבועות ויום, פרפר. הגלגול יושלם. התיקון עבד. לא מצליח לראות את זה, אבל אני כמה לזה עם כל חלקיק בתוכי. 

תחבושות מסונתטות/

משככי כאבים/

מעירים את הסוסים/

במרכז העצבים

אני רואה את זה קורה

זה נראה הכי יפה בעולם שבוקר בהיר אחד

אני אתעורר בגלגול הבא

ואשמח, באמת,

מזה הרבה הרבה זמן אני ממש ממש אשמח

היא בת שלושים ומשהו ועשתה קריירה עגומה בעמותה נידחת. היא אחראית על כל האנשים באמתחתה, ממש כמו מפקדת מחלקה, על בעלי תפקידים ושינשינים וסטודנטים ועובדי קבלן של העמותה. היא רואה אותי ליד עמדת הסאונד עם כוס חצי של ערק מעורבב עם קולה ("נשמע כמו משקה של אלכוהוליסטים" אמרה לי זאתי שלמדתי לאהוב). היא מזדיינת עם מנכ"ל העמותה ויש לה דיבור שבור, היא לא יכול לקרוא לכלב שלה בלי שתצא לה שין שורקת וכל האנשים שעומדים תחתיה מגחכים ומרחמים בלב. היא רואה אותי עם כוס גדושה בקולה וערק וניחוח האניס אופף אותי. היא אוחזת לי בחוזקה ביד ונועצת בי מבט שלא ירדתי לעומקו,

"אל תשתגע"

עובר בחוט השדרה שלי צמרמורת ועד שאני מתעשת היא הולכת רחוק אל תוך המסיבה. זה כאילו כולם רואים, כולם יודעים, כולם מדברים, כולם צוחקים, כולם מתלחששים, כולם מרחמים עליי מאחורי הגב,

עוד לא בן עשרים, וכבר אלכוהוליסט.

"ולמה הינך שותה?"

"אני שותה כדי לשכוח."

"מה לשכוח?"

"לשכוח חרפתי."

"וחרפתך מהי?"

"חרפת השתיה"

הנסיך הקטן. השבוע קראתי אותו לראשונה, בבאר שבע, ולא הבנתי איך פספסתי אותו כל השנים. והצטערתי מאד על כך שלא קראתי אותו כשהייתי צעיר יותר, ופחות מחולל. כי עכשיו, למרות שהסכמתי והזדהתי ונרגשתי עם כל מילה בספר, כשהגעתי לפרק בו הופיע השתיין הבודד רציתי לבכות. לא רוצה להיות מבוגר, ועל אחת כמה וכמה זה ששותה לשכוח את חרפתו. אבל מאוחר מדי, ואולי הנסיך היה יכול להציל אותי אם הוא היה מגיע מספיק מוקדם. יא אללה.

ובנימה אופטימית, שבוע הבא שבוע הספר. איזה כיף, סוף סוף.

מה יש לי לספר על עצמי? ההא. לא יודע. לא יודע איך תבחרו להציג אותי, אתם והעריכה המניפולטיבית הזאת שלכם. אני שאגי וזהו. זה לא מספיק? אהה. אוקיי. (מדליק סיגריה)

לא יודע. אני קצת נגד סטיגמות ואני פשוט יודע שבצורה כזו או אחרת אתם הולכים להכניס אותי לאיזשהיא משבצת. אני יכול להיות הפלצן, אני מוכן להתפלסף. ועם כל הזמן הפנוי שם בוילה אני בטוח שזה יהיה הדבר העיקרי שאני אעשה. אני אוהב לרכל, אני יכול להיות הרכלן. בסופו של דבר כשלוקחים לך הכל ומשאירים לך רק בני אדם אז כל מה שנשאר לך זה לרכל. אני אוהב לדבר על אנשים ואני אוהב לנתח אותם ואני אוהב לעקוץ אותם קצת גם בפנים ובעיקר מאחורי הגב, אבל אני לא חושב שאני בן אדם מרושע. אני אוהב לרכל אבל בחיים אל תבואו אליי עם איזשהיא אג'נדה חברתית. שונא שאומרים לי עם מי להסתובב, שונא שאומרים לי מי בסדר ומי לא. רק כשאני אומר את זה זה בסדר.

אולי זה אומר שאני הצבוע. אני יכול להיות צבוע אבל אני מודה שאני צבוע. אני יכול גם להיות הטראבלמייקר, אם תרצו. אני לא באמת שואל אתכם. פשוט תנו לי את המקום ואת האנשים לעשות צרות. לשגע אותם קצת. רק שם בוילה, כשאתה יודע שאתה מוקף באינספור מצלמות ואין לך רגע של פרטיות אתה יכול להסתובב במעגל באמצע הסלון ולצרוח. לא יודע מה אני אצרח. אולי "אני בובה על חוטים תראו תראו תראו אני כאן כדי לבדר אתכם!!!!!אהההאהא". מה אתם אומרים?

כשאני אכנס לוילה אני רוצה, רגע לפני שאני יורד במדרגות, להסתכל למראה בעיניים ולהגיד "אני יודע שהיה איזה שמאלני קיצוני תל אביבי שחקן שנתן לכם מניפסט קומוניסטי אנטי ממסדי רגע לפני שהוא ירד במדרגות אל חיקו של האח הגדול, אבל מה שאני רוצה להגיד זה שאל תשפטו אותי, לא משנה מה נראה לכם, אל תחשבו שאני פחות טוב, אל תחשבו שאני יותר טוב מכם, תזכרו שכולנו בני אדם, אל תשנאו אותי, ותאהבו אותנו רק בשביל מי שאנחנו"

(מנגינת פסנתר עצובה)

אם יש לי סיפור עצוב? לכולם יש סיפור עצוב, לא? לפעמים אני תוהה אם אתם יוצרים איזון בין הדמויות הטראגיות ולדמויות הגרוטסקיות שאתם מכניסים. משום מה זה אף פעם לא בא ביחד. אסור לצחוק על מישהו ולרחם עליו בו זמנית. למרות שזה תמיד בא ביחד. מוזר. בכל מקרה, סיפור עצוב? לא יודע. אני אתחיל עם זה שנולדתי פגום. ממש ממש פגום. גנטית, פיזית. וכשאתה נולד פגום, גנטית, פיזית, אז לא משנה כמה יגידו לך שאתה לא פגום, כמה יגידו לך שאתה ילד יפה ושגדלת להיות בחור נאה ומקסים ושיש לך עיניים מטריפות, אתה אף פעם לא באמת תאמין להם. אתה לגמרי פגום, מאה אחוז. כי ברגע שמשהו קטן בך פגום, גנטית, פיזית, אתה לא באמת בן אדם שלם. ואני נולדתי פגום, וסחבתי את העול הזה על הכתפיים והוא היה לי ארון קבורה לכל החלומות שלא יהיו לי בגלל הפגם הזה. ובכיתי לילות שלמים. מיררתי בבכי. וספגתי עלבונות כל בית הספר היסודי, וניסיתי לטשטש, ניסיתי להסתיר, להתעלם. אבל אי אפשר. אתה נולד פגום פיזית, גנטית, וזה לא משחרר.

עם הפגם הגיעה החרדה החברתית. או שקודם הגיעה הביישנות. לא יודע, זה כמו הביצה והתרנגולת. אבל דבר רדף דבר ומצאתי את עצמי לוקה בחרדה חברתית. אולי עם החרדה אני אחכה לשנת השירות. אז פשוט הייתי ילד ביישן, מכונס בעצמי, ילד מחשב שכזה, לא יצאתי הרבה מהבית, רוב החברים שלי היו כינויים אלמוניים בפורומים נידחים על אנימה ומוזיקת מטאל.

ואז הגיעה התיכון. וכשאתה פגום פיזית, לוקה בחרדה חברתית לא מאובחנת, מכונס ומופנם בעצמך, אתה מפתח גם פגם נפשי שלא משתחרר, והוא כמו בור ממש ממש עמוק של ריקנות שאי אפשר למלא, ואני בחרתי לקרוא לו התהום. וכשאתה בתיכון אתה רוצה להיות כמו כולם. לשכוח שאתה פגום, למלא את התהום. נמאס לך להתבצר בחדר. אתה רוצה חיים, אתה רוצה שמחה, בחורות, חברים, בילויים. ואז מגיע האלכוהול. בהתחלה אתה לא יודע איך להקל את זה, ודרושות לך שתי הרעלות אלכוהול כדי להבין את הקטע. אבל זה בסדר, אז מה אם הבכת את עצמך בפומבי, אז מה אם המשפחה שלך בקושי יכולה להסתכל אלייך בעיניים כי עוד לא מלאו לך שש עשרה חורפים ואתה כבר מקיא את הוודקה וארוחת הערב של אמש במפתן הדלת. 

לא, לא, אחרי כמה זמן אתה מבין את הקטע. אתה שותה בצורה קצת יותר שקולה. שותה, שותה, שותה, עד ממש שנייה לפני שאתה מאבד את עצמך. ואז אתה לא אתה אבל אתה גם לא מורעל. לא לגמרי. ואז כיף לך. כיף לך! כמה כיף לך, בחיי! אתה משתכר מתי שאתה יכול. סוף סוף אתה חברותי, סוף סוף אתה רוקד, סוף סוף אתה נהנה במסיבות, אתה חברמן. יא אללה, אחי. הצלחת. אז אתה שותה ושותה, ובמדורת ל"ג בעומר, מטושטש מוודקה רדבול אתה פוגש את החברה הראשונה שלך. כן, החברה הראשונה של הילד הפגום והחרדתי והמכוער הזה שהוא אתה. ואתה לא מאמין.

אז אתה שותה ושותה. אתם נפרדים ואתה שותה ושותה ושותה. ואז מגיע הקיץ ואתה הולך למסיבות ושותה ושותה ושותה. מגיעה י"ב. ואתה שותה ושותה ויוצא למסיבות עם חולצות מכופתרות כמו שיש לבליינים בתל אביב ומוצא את עצמך עם בחורות שאתה לא זוכר ביום שאחרי ועם ריח של קיא עלייך ובכלל לא זוכר שהקאת. אבל אתה כל כך נהנה. אלוהים, כמה שאתה אוהב את זה. ואז אתה מתחיל עם הסמים. קשה להשיג חומר טוב בהתחלה, אז אתה מתחיל עם מבסוטון שלא משפיע הרבה. אחרי זה אתה מנסה ג'מייקן נייס גאי ואחיייייי איך שזה דופק לך את השכל. אתה לא יכול להגיע לג'וינט והמוח שלך מתערפל ואתה חושב שאתה שועל ואתה רואה את חבר שלך מתערבל מולך בעיגולים של כחול והלשון שלך מתלפפת כמו אתה לא יודע. איזה כיף. גם אלכוהול וגם סמי פיצוציות. אתה על גג העולם.

ואז אתה מגיע לשנת שירות. אתה יוצא מהבועה שלך. אז עוד אלכוהול. עוד ועוד ועוד ועוד ואתה לא מפסיק לשתות ואז הם מתחילים לקרוא לך שיכור וככה הם קוראים לך. וכולם יודעים שאתה שיכור כי אתה פגום. ואתה לא יודע אם הם יודעים שאתה פגום פיזית או נפשית או שניהם ביחד. בשנת השירות אתה מגלה שאתה לוקה בחרדה חברתית. עכשיו יש לך תירוץ להבריז מכל מיני דברים. תירוץ לא לאהוב אנשים. אתה לא יודע אם אתה מתרץ כי לפעמים אתה ממש ממש ממש פוחד. אז אתה שותה. אז אתה מעשן.

כשאתה בבית אתה רוצה ליהנות כמה שיותר. אז אתה מעשן עוד ועוד ועוד ואתה עובר לדברים חזקים יותר ואתה מרגיש את הסאטלה והיא כבר לא עולה, היא מטפסת, כמו קופים שמטפסים על עצים עבותים בג'ונגלים של אפריקה. ככה. אחחחח. ואתה מרגיש שאתה מאבד את עצמך, אתה מדמיין זרועות תמנון מושכות אותך למטה כשאתה מנסה להירדם מסטול במיטה ואתה אומר לעצמך שלא תעשן יותר כי אתה מרגיש קרוב מדי לתהום. אבל תראה, המשכת.

וזה לא מפסיק.

אז אתם מבינים, אולי תקחו אותי על תקן הפגום. הבן אדם הלא יוצלח הזה שהחיים שלו עוד לא התחילו, עוד לא התגייס אפילו, והוא כבר מרגיש שהוא זרק אותם לפח. הוא כבר יודע שהוא הולך למות צעיר אז למה לוותר על ההרגלים המגונים. הוא רוצה להפסיק להיות פגום אז הוא מבקש שינתחו אותו, וזה הדבר הכי קשה בעולם לבקש שינתחו אותך. כי אז הוא ממש אומר לאנשים שסביבו, ממש ככה: "א נ י  פ ג ו ם" ועם כל הברה הלב שלו נסדק. אתם מבינים בכלל כמה זה מצלק, לחיות ככה? מצורע. מצורע. מצורעעעעעעעעעע! קחו אותי בתור המצורע. אין לי סיפור עצוב. נולדתי פגום וכל מה שהיה לי זה את עצמי והעולם הפנימי שלי.

תכף הולכים לתקן אותי, ככה אני מקווה. אני כל כך מתבייש. אין לכם מושג כמה אני מתבייש. לא יכול להסתכל לאנשים בעיניים. כל מה שמחזיק אותי זה התקווה שזה יעבור, ואחרי שזה יעבור יהיה יותר טוב, ואולי אני לא אצטרך לשתות יותר ולעשן יותר ואני אלך ואעשה גם טיפול נגד החרדות. אני יודע שלא, אני אוהב להשתכר ולעשן. אבל אתם לא מבינים כמה אני מתבייש. אני רוצה לחתוך את עצמי אבל אני מרגיש חתוך מכל הכיוונים.

אז זה אני. אני אוהב לרכל ואני מצולק. ואני חרא. ואני הזוי ודפוק מהשכל. ונראה לי שיהיה מגניב להיכנס לבית האח הגדול. אולי זה ידפוק אותי עוד קצת. אולי עוד תראו התאבדות בלייב. ערוץ 20 בחיים לא ידע כל כך הרבה צופים. האא. האאאאאא. 

אוקיי. נתראה בוילה. ביי.