הוא: הוא תמיד כזה...

היא: מה, מוזר?

הוא: כן

היא: כן. כאילו, הוא שאגי.

הוא: אבל למה הוא כזה שמאלני

היא: כי הוא כזה, מה הבעיה?

הוא: לא יודע. הוא מוזר. לא הצלחתי להגדיר אותו (הערת המחבר: כשאתה פוגש מישהו שונה ממך אתה "לא מצליח להגדיר אותו" או שהוא פשוט יותר גרוע ממך אז אולי זה בסדר שפשוט לא מצליחים להגדיר אותי או שזה פשוט דוחה את ההנמכה בעוד כמה דקות)

היא: הוא... הוא מהטיפוסים האלו שתמיד עייפים. הוא לא מחייך הרבה. הוא גם לא מדבר. (בצחוק:) הוא עייף מדי כדי להזיז את הפה שלו. (/בצחוק) לא יודעת, יש לו קריזות לפעמים, הוא מכבה את הטלפון וסוגר את הדלת ולא מדבר איתנו ונעלם. אבל הוא בסדר, אנחנו אוהבים אותו

הוא: כן, אני מניח שהוא נחמד.

היא: כן

הוא: אני פשוט לא מצליח להגדיר אותו. הוא תמיד כזה מוזר?

היא: הוא מהטיפוסים האלו שתמיד צריכים להיות שונים, אבל חוץ מזה הוא רגיל לגמרי

הוא: לגמרי? 

היא: לא לגמרי. אבל בסופו של דבר הוא כמו כולנו. הוא גם אוהב לרכל ולעשן ולעשות צחוקים ולהשתכר הוא ממש אוהב

הוא: אהה אז יש לנו משהו במשותף

היא: כן בערך

הוא: מה הוא עוד? (הערת המחבר: אף אחד לא באמת יתעניין בך אי פעם)

היא: לא יודעת. הוא מהטיפוסים האלו שהיו פעם ממש דחויים אז תמיד יפחדו להיות דחויים שוב. הוא מאלה שתמיד יהיו צריכים שקט ולהיות לבד אבל תמיד יהיה להם רע בלבד שלהם. הוא טיפוס כזה שבחטיבת הביניים יילך רק עם שחור וייקרא מלא קומיקס ויחיה בעולם וירטואלי. הוא מהטיפוסים האלו שהעבירו את הלילות של החופשים הגדולים בלקרוא על מיתולוגיות ולכתוב סיפורי פנטזיה מפגרים ולשחק מייפל סטורי ובלנסות ללמוד כישוף מכל מיני סוגים או לקרוא בקלפי טארוט

הוא: זה נשמע מוזר

היא: זה שאגי

הוא: ומה את אומרת, הוא בשנת שירות עכשיו? מקבלים טיפוסים כאלה לשם?

היא: לא יודעת. יש לו סנדלי שורש ומלא חולצות גזורות והוא גם יודע לנגן קצת בגיטרה. זה נחשב הטייפקאסט, לא?

הוא: כן, אולי, אבל כישוף וכאלה, נשמע מוזר

היא: הוא גם לא באמת נהנה שם כי פעם הוא תמיד היה מדבר על לפרוש אבל הוא לא פרש ועכשיו הוא אומר שהוא נהנה כמו שהוא בחיים לא נהנה אבל איך אפשר להאמין למישהו שהוא נהנה אחרי שפעם הוא אמר לך שהוא רוצה לפרוש

הוא: לפרוש? איזה חלשלוש

היא: לגמרי (הערת המחבר: לגמרי)

הוא: ולמה הוא מתנועע כל כך מוזר? כאילו אף פעם לא נוח לו

היא: הוא עבר ניתוח בגב. הוא היה הולך ממש ממש (הערת המחבר: ממש ממש) כפוף (הערת המחבר: פעם הייתי בטיול, והמדריכה באה אליי ושמה לי יד חמה על השכם ואמרה לי שאני לא צריך ללכת כאילו הנטל של העולם כולו על הגב שלי וזה היה ממש יפה ומאז דימיתי את עצמי לאטלס שמחזיק על גבו את כדור הארץ ללא הרף אבל עכשיו אני נרפא) ועכשיו הוא צריך ללכת ממש זקוף כדי שלא יישבר לו הגב

הוא: למה הוא כזה דפוק?

היא: הוא שאגי

הוא: אולי לא נלך אליו יותר?

היא: אבל אני אוהבת אותו

הוא: אולי בכל זאת?

היא: בסדר. בשבילך. 

אתם יודעים, אני נותן הרבה משמעות לכותרות של הרשומות. לא יודע, אני פשוט מרגיש שהם מסמלים משהו. הכל מסמל משהו. אני מאמין נלהב של סימבוליזם. חוץ מזה, אני אוהב לחשוב שאם אני אי פעם אכתוב אלבום שירים אני אקרא להם על פי הכותרות שבבלוג הזה. כבר כתבתי שיר אחד על גיטרה. קראתי ביוגרפיה על לאונרד כהן והוא כתב שהוא למד שמונה אקורדים ועליהם ביסס את כל השירים שלו אז לקחתי את האקורדים שאני הכי אוהב ונשמעים הכי יפה, שהם Em, C ו-G ואז הוספתי גם D בסוף, לא בסדר הזה, חוץ מזה שהD אחרון, אבל הסדר משתנה עם הבתים. זה יצא אפילו יותר יפה משחשבתי ואז כתבתי שיר על כמה רע לי כן כמה רע לי, אולי הרגשתי קצת משורר קודר ודכאוני אבל באמת שלא הייתה בזה שום יומרנות. מאז כל פעם שהייתי מתעצבן או רב עם מישהו הייתי ננעל בחדר שלי ולוקח את הגיטרה ומנגן את השיר שוב ושוב ושוב וזה ממש עזר. קוראים לשיר "יש אי שם" והוא מדבר על העיר הכי קרה בארץ ועל חלון שנמצא בה שייקח למקום שיעזור לי לשכוח. אופטימי כזה. זה כן נשמע קצת יומרני אבל על הזין שלי. אפשר איכשהו לא להשמע פלצן עם כל הפלצנות הזאת מסביב? 

זהו, אני תכף מסיים שנת שירות, אני רוצה לכתוב על זה אחרי שאני באמת אסיים, שזה שבוע הבא. ואני ממש אוכל לסכם את זה, מילה במילה. לא להאמין. מה שכן, עכשיו עצוב לי. כן כן עצוב לי וידעתי שיגיע כי תמיד עצוב לי בסוף לא משנה מה (לא משנה שהיה לי עצוב גם בהתחלה ובאמצע מסיבות אחרות) אבל זה עצב שונה. אז אני אכתוב רשומה ואני כבר יודע שהיא תיקרא "מה שלא סיפרו לכם על שנת שירות", חה! זה נשמע כמו תחקיר של אילנה דיין. אני לא אחשוף סודות מדינה, אני לא אחשוף כלום חוץ מהקרביים המרקיבים שלי. וזה בעצם מה שאני עושה עם כל מילה שמוקלדת כאן. מוקלדת, מילה מוזרה, מכאנית משהו, מקרטעת. 

קיבלתי קצת כסף, החלטתי לקנות מכונת כתיבה, יוציא אותי אולי ממחסום הכתיבה שנכנסתי אליו. חמש מאות שקל, לא נוראי (הערת המחבר: אין לך). אני בטח לא אקנה אותה, מה שאני כן אקנה זה בדי ציור וצבעי שמן חדשים ואחזור לצייר במחסן אני כל כך מתגעגע לזה.

ועוד שירה זולה:

יש אי שם

בעיר קרה

עשן לבן סמיך

לוחש לי עם הרוח

בקבוקים אפלים

מחויכים מתבדחים

לוחשים לי 

מגבוה:

יש אי שם מקום נחמד שיכול לעזור לך לשכוח

יש אי שם מקום נחמד עם כל מה שידפוק לך את המוח

ולא, אל תבואו לעזור לי

לא תודה, אני לא צריך שיעזרו לי

בעיר קרה 

המצוקה נדמית

כמעט חיה

בדידות כחולה

בחורף מר

חלון כתום פתוח לרווחה

תראה,

יש אי שם דירה חמה עם אנשים שיזבלו לך את המוח

יש אי שם מקום נורא עם אנשים שלא ייתנו לך לשכוח

ולא, אל תבואו לעזור לי

לא תודה, אני לא צריך שיעזרו לי

(גשר)

בעיר קרה

אדם פחדן מסרב

לשוב הביתה

בדירה חמה 

יצאה עוגה טרייה

מהתנור

יש אי שם חלון נסתר בעיר העתיקה של באר שבע

תיכנס אליו הוא ייקח אותך הרחק מהמקום עם כל הרוע

ולא, מאוחר מדי כדי לא ליפול

לא, תבינו, אני לא יכול להפסיק ליפול

פעם הבאה שישאלו אותי מה המטרה שלי בחיים אני אענה להיות מאמן פוקימונים כי בכנות זו התשובה הכי כנה באמתחתי. הקלדתי טעות פעמיים. פעם התביישתי לפרסם כאן כל מיני דברים אבל כבר לא אכפת לי. זה המקום שלי. חוץ מזה, השארתי את הבושה הרחק הרחק הרחק מאחוריי. עכשיו אני פשוט ככה. כאילו זה הכל, אבל אני כל הזמן מקווה ליותר.

כמה דברים עומדים לי על הראש עכשיו ואני לא ממש יודע איך להמיר אותם למילים. אבל הם שם, כמו קרציות קצת מעצבנות אבל לא מזיקות. לא תאוות דם אלא דווקא קרציות מחמד כאלו, קצת פוקימוניות. עם עיניים גדולות ונוצצות של אנימה ובצבעים זוהרים. כלומר, הם דברים טובים, הדברים האלה שעומדים לי על הראש. נראה לי.

זה פשוט שקיץ, והוא תמיד מביא איתו ריח של פעם. תמיד. לא היה לי עוד בחיי קיץ שהתחיל בלי התקף נוסטלגיה היישר לקרביים. לריח של הלילה הקיצי, לשיטוטים הליליים באינטרנט, ליקיצות המאוחרות, לשגרה המעייפת. כלומר, קיץ. ועכשיו זה קצת שונה ולאו דווקא לרעה. ביום שלישי, אחרי ביקורת שלאחר ניתוח, אני אמור לשוב לבארשבע לשבוע אחרון. מרגיש לי טוב לסיים את זה. מרגיש נכון ושנת השירות הזאת, עם כמה שהיא הייתה קשה מסתיימת בתו שלוו. לפחות זה, אתם יודעים. כשיולי יגיע אני בטח אכתוב רשומת יולי כזאת, של ואוו יולי פה מה יהיה איזה כיף בלה בלה בלה. לא יודע אם אני אבכה את סוף שנת השירות, אני מאמין שלא. אני מאמין שאני אתגעגע אבל בקיץ אני צריך חופש ואני צריך בית למרות שאחרי שבוע כאן אני כבר מטפס על הקירות משעמום.

היום ישבתי עם חבר על פק"ל בתצפית מול האורות הזוהרים של העיר השכנה ודיברנו אחרי הרבה זמן שלא דיברנו אחד עם השני אחרי הרבה זמן שאני כבר לא קורא לו החבר הכי טוב שלי. זה הרגיש טוב והרגיש כאב ולא היה בזה מן העצבות או התסכול על הנדירות של הדבר. כאילו הגעתי לידי השלמה עם המצב. הקיץ מביא איתו געגוע וכן גם געגוע לתקופות הטובות אבל הן לא מכווצות לי את הלב כמו פעם. 

אתמול יצאתי לאוויר המזכך של לפנות הבוקר. ישבתי במרפסת עם כוס קולה וגלגלתי לעצמי סיגריה וצפיתי בירח הכי מלא שיהיה לנו השנה. דברים מסתדרים, אמרתי לעצמי. למרות שאני עכשיו כולי מוקף תחבושות והתפרים מרגישים כאילו הם נפתחים ואני היפוכונדר אז לא התקלחתי כבר מלא ימים כי אני מפחד שהגוף שלי יתפרק ולמרות שעכשיו מגיעות תהיות כמו שמגיעות בכל קיץ אם אני אוכל לנצח את זה, להשיג את זה, כמו שכתבתי ברשימות. אולי השגתי את זה, בשלושים ואחת ביולי אני אוריד את התחבושות ואני ארגיש אדם חדש ואני אעמוד זקוף וישר וגבוה ואשים זין על כל העולם ואשתו.

מתגעגע לחברים שלי ואת הטובים שבהם לא ראיתי הרבה זמן. לא נורא. קורה. אני רואה הרבה דריה, אפילו בכיתי בפרק האחרון של העונה השנייה. אני לא בוכה, במיוחד לא מדברים שקורים לי. רק בסדרות ובסרטים אני בוכה משום מה. לא יודע למה. הייתי רוצה לבכות יותר, זה מרגיש כאילו משהו במקום וכאילו אני לא דמות חיוורת שאדישה למה שמתרחש סביבה. מילא. לא באמת אכפת לי, סתם עלה לי לראש. בכיתי פשוט כי לדריה הייתה מחשבה ממש ממש יפה והיא ממש ריגשה אותי כי השלכתי אותה על עצמי ועל החיים שלי וזה עצוב. כזאת היא דריה, ממש ממש טובה וחכמה.

אז בסדר. אני מרגיש שאני חוזר לעצמי. הרבה קפאין עובר לי בגוף אבל הפסקתי לקחת מלא משככי כאבים אז התחושה חוזרת. אני אלך להכין עוד קפה ואצפה בעוד דריה או באיזו אנימה. קיץ, והרבה דברים עומדים לי על הראש, אבל נדמה לי שכל מה שעמד לי על הלב הלך, אז זה טוב. זה טוב.

סעמק, אני ממש רוצה לכתוב משהו לא אכפת לי מה בטח אם אני אכתוב משהו ייצא לי סיפור על אוקטובר כי זה בערך כל מה שאי פעם כתבתי אבל זה גם יהיה סבבה כי מנובמבר של שנה שעברה לא כתבתי כלום וזה מייאש אבל המחשב מדכא אותי ואני שונא לכתוב ביד חשבתי לקנות מכונת כתיבה אפילו בדקתי זה עולה קצת פחות מחמש מאות שקל עם נייר ודיו וזה יהיה ממש מגניב אבל אין לי כסף באמת ובא לי לטוס לדפוק את הראש בכרתים ברגע שהתחבושות יירדו והתפרים ייתאחו אז אני הולך להיות ממש תפרן כדי שאני אוכל לדפוק את הראש בחו"ל אז דן חסכן נכנס לפעולה היכון הכן צא

נולדתי פרפר.

(גולם. אבל עוד שישה שבועות אני אשיל את הקורים ואהיה כמו חדש)

והנה שירה זולה:

באר שבע

כששואלים אותי מהי

בארשבע בשבילי

אני חושב על עיר

מסוממת משמש

מהולה בעצבות

על צבעים בהירים

שצולקו ברכות

על האבק באוויר והידיעה שאתה כמעט

בלתי מנוצח

ועל נצחונות אחרים

אף פעם לא שלך

כששואלים אותי מהי

בארשבע בשבילי

אני עונה:

בית

טבול בבדידות

מוצף וויתורים

געגוע מפוזר

מצולק.

עוד אחד

נו,

אז איזה שלום את רוצה שאומר לך?

עצוב כזה, או

עצבני?

מהוסס

מעורער

גבולי,

כאילו שוויתרתי זה מכבר על הניסיון להראות ש

רע לי

רע לי

רע לי

ומאסתי ב

שלוווווווום

מעוות

אז הלכתי

איזה שלום את רוצה?

נשאר לי שבוע. שבוע וקצת. זה מה שנשאר לי. ואני אעזוב מנצח ותהיה לי כל הנחת בעולם. אמן.