אני מפה לשם צריך לקבל תמונה כללית על החיים שלי, משום מה אני אף פעם לא מצליח לתפוס את הצורה המדויקת שלהם. הם תמיד מתערבלים ולא נותנים לי נחת גם ברגעי הרוגע, אני אף פעם לא מצליח למצוא הגדרה לרגע, לתקופה. והחופש הגדול גורם לי לשקוע עוד יותר באבדון התמוה הזה, שיום ולילה מתנגשים ונהיים אחד, היום שלי משתנה לחלוטין ואני מוצא חלון הזדמנויות של חודשיים לתקן את מה שנפגם בחלוף השנה. ובדיוק ברגעים כאלו, שאני צריך לעשות בדיקת נזקים, אני מודה על כך שהבלוג הזה קיים. מקום לסדר קצת את הראש שלי, לארגן את החיים לתיקיות שיפוזרו תוך יומיים שלושה. פעם ראיתי את המקום הזה בתור מפלט, אסקפיזם. בכלל, פעם האסקפיזם תפס חלק גדול בחיים שלי, ומשם נבעה האהבה העצומה שלי לתרבות הקולנוע, הטלוויזיה ולספרות, אבל בזמן האחרון אני מוצא את עצמי בטוח ושמח במקום שאני נמצא בו עכשיו, אף על פי שיש לי עוד המון לעלות, ואף על פי שאני לא קרוב לפסגה שאליה אני שואף. אני כבר לא מחפש סדרות או ספרים שיעזרו לי לברוח ויספקו לי נחת מהחיים. ובמקום כלשהו אני חושב שזה הדבר העיקרי שהשתנה בי השנה.
בסך הכל, זאת הייתה שנה של סבירות מוחלטת. הכל נע על גדר הבסדר (היי, חרוז!). חברים? בסדר. לימודים? בסדר. כושר? בסדר. חיים? בסדר. וזהו. אני מסיים את השנה הזאת ואני לא מרגיש שינוי רב משנה שעברה, מעבר לזה ששנה שעברה הייתה אוטופית והותירה אותי נח על זרי דפנה, ועכשיו אני מוצא את עצמי נח ו...זהו. עייף, מאוד האמת. אבל בכללי שאני מסתכל אחורה על השנה הזאת באמת שאני לא זוכר תקופה מסוימת, בכלל, אני לא מצליח לחשוב על עצמי במסגרת התקופה הזאת, למרות שעברו עליי שינויים רבים. כאילו, עליתי לתיכון, והוא אמנם גרם לכך שחשפתי בפני עצמי כמה צדדים אפלים שהיו חבויים בי, והכרתי המון אנשים חדשים, ולמדתי קצת על עצמי והעולם וההשתקפות שלי במראה הקוסמית, אבל אני לא חושב שההשתקפות השתנתה בהרבה, אני עדיין אותו נער אבוד שלא חושב שהוא מצא את הזהות שלו או גיבש אחת בכלל.
ועכשיו, ברצינות, איך אני יכול לדעת מי אני ומה אני? אני מרגיש כאילו אני פשוט בבואה של כל הסביבה שלי. אני לא מרגיש את עצמי, אני לא מרגיש בדפוסי אופי מסוימים שיש לי (מלבד אנטיפאתיה לחלק מהאנשים וזה) ואני מרגיש כאילו עוד לא באמת הגעתי לשלב של הגדרה עצמית, השאלה שלי היא איך אני יודע שאני כן מגיע למצב כזה?
יצאתי אתמול לריצה אחרי חודשים שלא רצתי. זה היה בחמש בבוקר, קצת אחרי הזריחה, ורוח צוננת וקרירה נשבה והרחובות היו נטולים כל נפש חיה, והתגברתי על חוסר הביטחון התהומי שלי והביישנות ואכן יצאתי לרחוב כדי להיכנס חזרה לכושר, ואני חושב שזה היה אחד מהרגעים האלו שאני מקבל התגלות ואז כעבור כמה עשרות דקות היא נראית נורא מיותרת וטיפשית. ובכל זאת, אני נזכר בנופים של השמש מפציעה מאחורי הגבעות והאוויר הקר והנעים והזיעה שנשטפת ממני בשובי הביתה. ואני בטוח שמחר אני אחזור על אותו דבר. מקווה לפחות, הבעיה העיקרית בחיים שלי היא חוסר התמדה. בהכל.
בכל אופן, רשומה די חסרת תכלית ואני לא חושב שיש פה משהו חשוב במיוחד. סתם יצא לי לבקר פה ולרשום. סיימתי את העונה החמישית של דוקטור הו ונזכרתי כמה אני אוהב את הסדרה הזאת, וגם את אווטאר. סדרות שכיף לראות אותן, ואני חושב שתחושת ההנאה היא הדבר הכי אינטגרלי בחוויית הצפייה, גם אם זה בא על חשבון ההגיון הפנימי (ובדוקטור הו אין הרבה כזה). בכלל, אני שמח להיוולד למזל האוויר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
