...

העולם הזה מסובך. הוא אורבאני ודורסני ומזוהם ומלאכותי ואפור וקודר ועגמומי וריק וחסר מוסר ומזוייף. 

הצללים של מה שהיינו פעם, מה שאני הייתי פעם, מרצדים... רוחות רפאים שאני מנסה להדחיק או מנסה להיאחז בהן. אני לא יודע. יש ימים שהיה שווה לחיות בשבילם, וימים שהייתי מוכן שלא להיוולד בגללם. העולם הזה מסובך. הוא מלא בוילונות גדולים שמסתירים את כל מה שהיינו פעם, את כל הסמטאות האפלות שמכילות את הטבע האמיתי שלנו. הפנימי. 

לא,

זה עולם מקושט ומלא באורות מכאניים וחשמליים.

עולם של דעות קדומות ועיניים שיותר גדולות מהלב. איבדנו את הלב. איבדנו את הייחוד. את התשוקה. את האמונה. את הרצון. את הייעוד. עכשיו באמת אפשר להגיד שאנחנו רק חרקים חסרי משמעות ששטים בחלל האינסופי.

ואילו רק יכולתי לעשות זאת, ללכת אחרי לבי. לעשות מה שהוא חפץ. 

אני לא יכול. אולי לעולם לא אוכל. 

כי מרוב שהעולם הזה מזוייף ומסתתר מאחורי וילונות פרחוניים אנשים שוכחים את מה שבאמת חשוב. ואני לא חושב שהם אי פעם יראו.