החיים ריקים לי מדי. טוב שיש את הצבא שימלא לי את החורים ויסתום לי את הדליפות בחיים. 

אני במקום טוב בחיים שלי, במחשבה שלי על עצמי ועל הגוף שלי, ועל ההבנה מהו יופי ומה אופי. להבין ולהפנים, ולהיות מודעת לעצמי יותר מאי פעם. ושוב, מצד שני... אין לי את מי לחלוק את המקום שלי בעולם, את החוויות שלי מהצבא והאנשים שבחייים לא חשבתי שאתחבר אליהם.

הצבא סותם דליפות שאין מי שיסתום אותם שאני בבית. 

אני צריכה אנשים בחיים שלי, בחיים הפרטיים שלי. אני צריכה אינטימיות (לא היה לי בחור כבר שלוש שנים. שלוש שנים לא חוויתי אינטימיות עם בחור.) אני צריכה חברים, ומסיבות ושתייה ולהנות מכל רגע כי זה הזמן שלי. 

אני מרגישה תקועה. תקועה ומאושרת באותה המידה.

אני צריכה שמישהו יציל אותי מעצמי, שיקח אותי בכוח אליו. כי בכל הכנות, מרצון אני לא אלך לאף אחד. לא עוד.