מה קורה ביז'ואים?
הכל טוב?
עוד לא התחלתי לכתוב, וכבר אני מצטער על המעשה הנ"ל.
אני מנצל את העובדה שלא רבים יכולים לקשר את הבלוג לבעליו, לכתיבת שורות אלו.
ולמה באמת? פשוט מאוד, כי מאחורי חזות הגבר גבר הבלתי חדירה שלי, הכל מפורק לרסיסים.
כמובן שאני לא יכול להראות את זה בחיי האמיתיים, כי.... ככה.
הנקודה המרכזית של כל העניין היא פשוטה מאוד.
בדידות. זה הכל.
יש לי חברים, מעטים, אך הם עסוקים בחייהם, בדיוק כמוני.
2 החתולים שהיו המשענת הבטוחה שלי הועברו לבית הורי, מכורח הנסיבות.
קשר? יש, בערך, אך סיכויי ההצלחה שלו אפסיים ופוטנציאל הנזק לעצמי בו, עצום, והוא הולך ומתממש לנגד עיניי שנשארות מאובנות כמו שאני רגיל.
כבר עכשיו אני לא כלכך מצליח להתמודד איתו, ומסיבות כאלה ואחרות גם אין לי עם מי לדבר על זה.
גם בלימודים שלי אני בקושי מצליח למצוא זמן להשקיע, בגלל העבודה.
אבל בעבודה כבר אין לי לאן להתקדם, וגם שביב הערכה לא בנמצא למרות שאני נותן את כל כולי.
בתקופה האחרונה עברתי להתמודדות מאוד לא בריאה עם המצב, דרך עישון כבד.
ושיחות נפש ממושכות עם חבריי הקרובים וויליאם גרנט'ס וקפטן מורגן.
למעשה גם בשעה זו הם יושבים לצידי בניחותא.
לאחר חשבונות נפש כבדים, אני מבין שאני לא היכן שאני רוצה להיות בחיי ואני מרגיש כשלון טוטאלי.
מה שמוביל למחשבות אבדניות לא מעטות. לא בסגנון גיל ההתבגרות עם המוות המלודרמטי הארוך ואיך כולם יבכו.
משהו יותר פרקטי, מהיר ולא כואב כמו כדור בראש או מפגש ב160 קמ"ש עם קוביית בטון שהוצבה בצד הכביש
בניגוד להנחייות מע"צ ע"י קבלן משנה חסר אחריות.
כך שזה יעלם מהר בין שורות הסטטיסטיקה וזהו.
וגם הסיבות קצת שונות, כמו, מה עשית כדי להצדיק את החמצן שאת שואף?
מה התועלת ממך למין האנושי שווה לו לבזבז עליך משאבים שגם כך נמצאים בחוסר מתמיד?
מה העתיד שלך?
והנה הבעיה, שאין לי ולו חצי תשובה מספקת לאף אחת מהשאלות האלו.
הייתי רוצח עכשיו מישהו בשביל קצת חברה, כדאי לכם, אני לא קנאי לגבי חבריי גרנט'ס והקפטן ואחלוק אותם עם כל הבא ליד.
זהו, אחרי שזה יצא, כהרגלי אנער את עצמי, אלבש את ארשת הפנים הרצינית מהולה בחיוך ציני שתמיד יש לי ואמשיך להתנהג כאילו כלום לא קרה.
רק שאף אחד לא ידע, לפחות בעולם האמיתי.
כי בסוף, דווקא לכתף שלי יש תור ארוך, ויש מספיק מקום לכולם, רק לי אין לאן לפנות.
הרי לא אוכל להגיד לכולם שהסלע שהם נשענים עליו הוא בעצם ערמת חצץ.