המון זמן לא עדכנתי אך בכל זאת החלטתי לשתף אתכם במעט ממה שעובר עלי בתקופה האחרונה.
אפתח בזה שאומר שאני מרגיש שיש לי סוג של פיצול אישיות.
ישנה האישיות החיצונית אותה העולם רואה, את תיאורה יוכלו לדקלם חברי גם מתוך שנתם.
במקביל, ישנה אישיות שאני עושה כל שביכולתי כדי להצניע אותה לבל יראה מישהו שחלק מהאישיות הראשונה הינו מיצג שווא.
האישיות הראשונה בעצם מנוהלת ע"י "משרד החוץ" שלי, ומשרד הפרסום "ביז'ו להמונים (ע"ר)".
בעלוני משרדים אלו תוכלו למצוא שאני חי לא רע כלל וכלל.
אני מחזיק במשרה שלא מעט אנשים יתקנאו בה.
אני מנהל חיי חברה פוריים ודיי מהנים, למשל בפברואר אני ומספר חברים טסים לחופשת סנאובורד לשבועיים באחד מיעדי היבשת הישנה.
פרט לעבודה, אני חיי כמעט ללא מחויבות לדבר. בעצם כשאני לא עובד אני יכול לעשות כל העולה על רוחי.
לפני כמה חודשים, בצורה ספונטנית לחלוטין טסתי לבקר ידידה ברומניה סתם כי "בא לי ואני יכול".
עד כמה ספונטנית? ב10 בערב הזמנתי כרטיס וב5 בבוקר כל 4 פינות ראשי כבר עברו את שערי נתב"ג.
אני גר בישוב קטן בשפלה עם אוכלוסיה מאוד נחמדה.
בכללי, אני לא מרגיש מחסור פיזי כלשהו.
הבעיה, שעם כל החופש הזה, אני מרגיש שחסרה לי משמעות בחיים. אני חורש ספרי פילוסופיה תוך הקפדה על אותה "הבדידות הניטשיאנית" הידועה לקהל הקוראים שלו.
אני מתנדב בצער בעלי חיים ותורם להם בהוראת קבע.
אני בהחלט משתדל להיות הוגן עם הבריאות, גם עם אלו שאיני חפץ ביקרם.
כאן בדיוק נכנסת האישיות השנייה שלי.
אותה אישיות המבעבעת מתחת לפני השטח אותה אני מחביא מהעולם במאמץ עילאי.
אני סבור, שכבר תקופה ארוכה אני שרוי בדיכאון קל, קל אבל מתמשך.
וזו בדיוק מהות ההפרעה הנלוזה הזו, כביכול הכל בסדר והחיים שלי דיי יפים, ועם זאת, האנרגיה שלי נמצאת ברמה הנמוכה ביותר.
זה לא שאני הולך ואומר "רע לי אני מסכן". זו לא מהותו של הדיכאון.
צורת המחשבה שמלווה אותי, לדוגמא, אני רעב, אבל בשביל לאכול צריך לקום, לפתוח את המקרר, להכין משהו, להדיח צלחת אחר כך,
זה כלכך הרבה עבודה והתגמול כלכך קטן. פאק איט, אז או שאוכלים בחוץ או שלא אוכלים בכלל.
זו צורת מחשבה שמאפיינת אדם השרוי בדיכאון.
החלק הגרוע ביותר הוא שאני מתבייש בזה,
אני לא מרגיש שאני יכול להגיד למישהו שזה המצב האמיתי שבו אני נמצא.
הרי אני הסלע האיתן שכולם באם אליו עם בעיותיהם.
חסר רק שידחפו לי פתקים לתחת ואני אוכל לקרוא לעצמי כותל.
אני לא יכול לתאר אפילו את מידת המבוכה שאצור אם באמת אגלה את פניה של אישיות זו למי ממכרי.
כרגע, אני משתעשע במחשבה שאולי כפי שנכתב בשיר it is a man's world בעצם אין משמעות לכל השגי הגבר אם אין לו אישה לחלוק איתה את שהשיג?
ההיתכן כיבעצם כל מה שחסר לי זו בת לוויה לחיים.
מצד שני, זה פתרון פשוט מידיי, וזה כרוך בלהתנות חלק ניכר מעולמי הפנימי בגורם חיצוני, לכן קשה לי מעט עם המחשבה הזו.
מה גם, איני חש שזה הוגן כלפי אותה הבחורה הארטילאית שבה עסקינן, שאני מפיל עליה אחריות כה גדולה מבלי להכיר אותה או לשאול את דעתה.
אני מניח שכשאפגוש בה, אשאל.
אומרים שאם יש בחייך "למה" טוב מספיק, תוכל לשרוד את כל ה"איך".
הבעיה נעוצה בכך, שאני מאמין שמה שעובר עלי הוא דיכאון אקזיסטנציאליסטי למהדרין. בדיוק את ה"למה" הזה חסר לי כבר תקופה ארוכה.
ובגלל שחסר לי "למה" בשילוב עם כך שאיני נמנה עם חסידי "העולם הבא" אני מרגיש שאני מבזבז את זמני היקר בהבלי היומיום ובעסקי סרק
אך ורק כדי להסית את תשומת ליבי מכך שאני חי, לתקופה מאוד קצרה ובלי משמעות יתרה.
אפילו ההדוניזם שבו דגלתי פעם כבר לא משפר את הרגשתי, לא 5 בקבוקי הסינגל מאלט הסקוטי העומדים על שולחני, ולא הסיגרים הקובניים הרובצים להם במגירה ואפילו לא החוויות המיניות המזדמנות.
אפילו תרופת יצוב הגישה בשם fuckitol forte שעזרה לי לא מעט בחיים כבר אינה משפיעה כמו פעם.
פאק איט, ממתי הפכתי לדמות כה בלתי נסבלת בעיניי עצמי?
בכל מקרה, ניצלתי את הפלטפורמה הזו כדי לחלוק איתכם מעט ממה שאני מרגיש באנונימיות יחסית, שכן יש כאן אנשים שיודעים מי הוא עבדכם הנאמן.
ועכשיו אחזור לעיסוק שמאפיין אותי יותר מכל בתקופה האחרונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הגרוזיני מהמכולת