| 6/2009
אנשים "מיוחדים"
מה קורה ביז'ואים וביז'ותיהם?
אני רואה שהבלוג שלי מתחיל לקבל אג'נדה ימנית ברורה בתקופה האחרונה ולא בשביל זה פתחתי אותו.
(בכל זאת מי שחושב שאני קיצוני מידיי CAN BITE MY SHINY METAL ASS )
לכן גברותי ורבותי החלטתי לספר לכם על משהו קצת אחר, קצת שונה, אפילו ארחיק לכת ואקרא לזה... מיוחד.
כן, לכל הצוחקים למינהם, מיוחד כמו ב"אנשים מיוחדים".
במהלך 24 שנות קיומי על פני כדור הארץ יצא לי להיתקל לא מעט באנשים מיוחדים.
אני מדבר על אנשים בעלי מוגבלויות שכליות שלרוב מלוות גם במוגבלויות פיזיות שונות.
אז שבו, תנשמו עמוק, תביאו משהו לשתות ותסתמו ת'פה ותקשיבו!
היום בבוקר כבכול יום שישי הלכתי לסופר הקרוב לביתי (כן הגרוזיני מהמכולת הולך לסופר (-: ) כדי להצטיד לסופ"ש
באוכל, אלכוהול ושאר מיני מרעין בישין בעלי % על התוית.
שם בין ים האנשים והעגלות, בתוך ההמולה השולטת בכל מקום בו יש יותר מ4 ישראלים בו זמנית ראיתי אותו.
איש קטן וחמוד כזה, להערכתי בן גילי לערך.
על פניו נראה בברור כי זהו אדם מיוחד, כנראה סובל מפיגור שכלי ברמה בינונית.
האיש שאת שמו לא אפרסם מטעמי צנעת הפרט (נקרא לו ע') עמד ליד אחת מעובדות הסופר ועסק במלכת הדבקת מחירים על המוצרים
בעזרת אקדח מחירים שקיפצץ משקית אחת לשקית הבאה במהירות מפתעיה בידיו המיומנות של ע'.
ע' ראה שאני מביט במעשיו, הרים את ראשו וחייך אלי חיוך מרוצה של ילד שאמו אמרה לו שהיא גאה בפעליו.
ע' בעצם חייך לכל העובר לידו עם חיוכו המיוחד והבליט את חזהו שנשא בגאון את התג "ע' עובד כללי".
הוא היה גאה במעשיו פשוטים ככל שיהיו ועשה אותם ברצון ובשימחה.
אגלה לכם סוד, הבוקר שלי לא היה מהטובים בתקופה האחרונה אך אחרי 2 דקות של התבוננות בע' לא יכלתי שלא לחייך בעצמי.
זה נגע בי.
ניכר במיוחד הקונטרסט בין ע' לכמה עובדים אחרים שהיו במקום שהביטוי "פרצוף תחת" לא מתחיל לתאר את המראה שלהם כשהם מגיעים לעבודה
ביום שישי בבוקר, ובנוסף הספק העבודה שלהם היה חצי משל ע'.
הם הפיצו ענן שחור של הדחיה בניגוד לשמחת החיים של ע'.
העובדה שמנהל הסופר לקח את ע' כעובד גרמה לי שוב לחשוב שלא הכל עבוד והחברה שלנו עוד לא הגיע לתחתית.
שמחתי בזכות ע', שמחתי בשביל ע', שמחתי עם ע'.
הנושא לא חדש שלי שכן במהלך שרותי הצבאי הענף יצא לי לעבוד עם כמה אנשים מיוחדים.
לא, אני לא מדבר על חיילים, הם לא מיוחדים הם סתם אידיוטים ואני זה שצריך להכניס להם קצת שכל לראש הרי המפקד הוא האמא והאבא של החייל, אני מדבר על תרומה לקהילה שעשיתי במסגרת היחידה.
פעם בשבוע הינו יוצאים בצוות של 4 אנשים להתנדב במפעל שמעסיק אנשים עם מוגבלויות.
המפעל נראה יותר כמו מתנ"ס קטן עם חדרי מלאכה. זהו בעצם פרויקט שאמור ליצור סביבה לאנשים האלה אשר מתקיימת בעצמאות כלכלית מלאה.
מיזם מבורך מאוד אם תשאלו אותי, ואם אתם קוראים פה אז שאלתם אותי.
מהר מאוד גילינו שעובדים שם אנשים נפלאים, מלאי שמחת חיים ורצון לעשות משהו מועיל.
אנשים בעלי רמות שונות של ליקוי שכלי, אנשים בעלי מומים פיזיים ושלל מגבלות אחרות.
קטונתי מלהביע במילים את השמחה והרצון הטוב שיש באנשים האלה.
לאחר הפעם הראשונה הבנו שהם לא באמת צריכים אותנו שם, הם רוצים אותנו שם.
אנו שם בשביל לארח להם חברה ולדבר איתם.
לעזור להם קצת בפעולות שקשה להם לבצע כמו להרים משהו שנפל לרצפה אך זהו חלק קטן מאוד מהפעילות.
מצאתי שם אנשים שלמרות הגדרתם כלקוים שכלית ניכנו באינטיליגנציה שהיתי מאחל לכל ישראלי ממוצע,
מצאתי את עצמי שקוע בשיחות מאוד מעניינות עם אותם האנשים שרוב האוכלוסיה הישראלית חושבת שאינם מסוגלים להרכיב משפט וחצי.
בקיצור נמרץ, עם הזמן הכרתי הרבה אנשים מיוחדים.
אני רואה אותם, שמחים, פרודוקטיביים, בעלי רצון טוב וחברותיים להחריד.
ולידם את האנשים ה"רגילים", אפורים, מדוכאים מהחיים, תוקפניים.
אני יכול לחשוב על עוד כמה דברים שבהם אותם האנשים יותר טובים מהרבה מאוד פריטים בחברה שלנו.
לכן איני יכול שלא לתהות, מי כאן מוגבל? הם? לא נראה לי.
יש לנו כלכך הרבה מה ללמוד מהאנשים הנפלאים האלה עם רק נוותר על האגו או על המחשבות הסרק שאנו יותר טובים מהם.
אני לא רוצה לעשות פרסום, אני גם לא רואה את מה שאני עושה בתור כזה אבל פעם הבאה שאתם עוברים ליד דוכן בסופר
או במרכז הקניות שלכם שכתוב על סחורתו "מיוצר ע"י אנשים עם מוגבלויות" תעשו טובה, תקנו משהו קטן.
יש הרבה מפעלים כאלה היום, הם מיצרים דברים קטנים, כלי פלסטיק, אוכל לדגי נוי, נרות, דברים קטנים שלרוב לא עולים
יותר מ10 שקלים.
כשאני חושב על כך שה10 שקלים האלה נותנים לאותם האנשים מקום לתרום מעצמם ולכם משהו קטן ושימושי אלו עשרת השקלים שלעולם לא תצטערו שהוצאתם.
סך הכל לתשלום : 10 שקלים
שולם: 10 שקלים (והרבה רצון טוב)
עודף: 0 ש"ח (והרבה הרגשה טובה)
| |
הרהורים של לובש מדים
מה קורה ביז'ביז'ואים?
באתי לכאן היום לשם שינוי כדי לפרוק קצת, אני מודע לכך שזהו נושא חרוש ולעוס מכל צד אבל בכל זאת.
אז אתחיל בזה שאגיד כי ניתץ לי הפין!!! כן כן ניתץ לי הפין.
ניתץ לי הפין מהיחס של האנשים כאן בארץ הזו כלפי מנגנוני הביטחון שמאפשרים כאן את מחייתם.
אותם האנשים שממהרים להשמיץ כל לובש מדים באשר הוא בהיותו ברברי וברוטאלי ורשע ובכלל בנו החורג של השטן.
לדוגמא הפוסט הנחמד הזה שבשיא החוצפה גם מתנוסס כבר זמן מה בהמלצות העורכים.
בסדר, יש עובדות בשטח, התנהגות לא נורמטיבית, קצת השפלה, קצת אלימות, בסופו של דבר לא סוף העולם, זה פשוט מה שקורה במלחמה,
כל אלו מביאים לכותבים כדוגמת שי ענבל מצע פורה לכתיבה מגמתית , ארסית ופוגעות בשם חופש הביטוי
ללא התחשבות בכל אותם האנשים שעושים ימים כלילות בשביל שאדון שי יוכל
לטעון ולדרוך את מקלדתו ולבצע טבח אופי בצה"ל בפרט ובמדינת ישראל האיומה
כלשונו בכלל.
אדון שי לא מבין כנראה שכשאתה נלחם במישהו מספיק זמן אתה הופך כמותו.
אדון שי ודומיו לא מבינים מה זה לעסוק בבט"ש, זה די ברור שבמצב כזה נוצר לחץ, מתח וחרדה שנפרקים בסופו של דבר,
אז כשאוספים מקבץ של פריקות כאלה כמובן שזה נראה נורא.
רק שאנשים שוכחים שאנו מנסים לפעול במסגרת ערכים כלשהם, אבל לא תמיד זה אפשרי.
יש השפעות חיצוניות, אילוצים נפשיים ועוד שלל סיבות.
אבל זה לא העניין.
פשוט ניתץ לי הפין על הקלות הבלתי נסבלת שבה העם יורק בפניהם של לובשי המדים שלו.
כן ידידיי בתור אחד כזה כבר שנים דיי רבות יצא לי להיתקל לא מעט בתופעות האלה.
כלפי חיילים, קצינים ונגדים, כלפי שוטרים, סוהרים ואפילו חניכי פנימיות צבאיות.
וזה כואב. כואב לא לקבל תמיכה מבית.
איני מוצא מילים לתאר את ההרגשה שאני חולק עם רבים מאחי ואחיותי לובשי המדים.
ההרגשה הנובעת מדהומניזציה שעובר כלל צה"ל ע"י השמאל חסר הרסן שהיא חסרת
פרופורציה למקרים שבאמת מתרחשים בשטח, מביקורות שכל פרשן בן יומו ממהר
לעביר על כל הדרגים.
ההרגשה הנובעת מחוסר השוויון בחלוקת הנטל בציבור.
ההרגשה הנובעת מאחוז ההשטמתות הגובר.
ההרגשה שנוצרת משיחות שאני שומע במקרה או לא במקרה בין בני נוער.
ההרגשה שנוצרת מכך שצה"ל נוהג באויבו בכפפות של משי ובכל זאת צועקים מבקריו שצה"ל משתמש בכוח מוגזם.
הרי באכבר מבצע עופרת יצוקה (שאני אישית רואה יותר בתור מבצע מרשמלו רופס) שכולם זעקו שצה"ל משטח את הרצועה
ומנסה להרוג יתוש בעזרת טיל כתף, צה"ל נהג באיפוק כלכך רב, ולא השתמש
בכלכך הרבה אמצעים שהיו לו כדי להפחית אבדות בנפש לצד הפלסטיני לפעמים על
חשבון סיכון מחושב של טובי בנינו, ובכל זאת אנו רעים, מבצעים שלמים בוטלו
בגלל המצאות אזרחים בסביבת מבוקשים (כמגן אנושי) ואנו רעים.
זעקות השבר על כך שצה"ל כבש את "רוב" הרצועה כאשר כוחותינו עמדו על חורבות הישובים שלנו שפונו בהינתקות?
זו הכניסה הקרקעית הגדולה???
מה לעזעזל העם רוצה? שנעמוד בגבול ונרים ידיים? כאשר פלסטינים יטבחו חיילים אז לא נהיה רעים?
זה כלכך מתסכל שזה פשוט מעביר אותי על דעתי. בדיוק עכשיו אני חושב על כמה אקטים אלימים שהיו יכולים להרגיע אותי מעט.
מה שמצחיק בכל הסיפור שאנשים מתלהמים, בקורתיים ומגמתיים כמו אדון שי רק מגבירים את התסכול והזעם של
החפ"שים בשטח ויוצרים עוד חומר לבקורות.
ואני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על התמורה הדלה שמקבלים חיילים בצה"ל על
עבודתם, בין אם זה משכורות שנעות בין 350 ל700 שקלים אצל חיילי חובה ובין
7-ל22 שקלים בשעה בקבע או בקצונה שזה ביזיון בפני עצמו.
על התקציבים שמקוצצים חדשות לבקרים בכל מנגנוני הביטחון.
על המחסור הגובר בכוח אדם, לא, לא האיכותי, כוח אדם כלשהו.
כנראה שאם לחיילי צה"ל הייתה אצבע קלה על ההדק כמו האצבעות של שי ענבל ודומיו על המקלדת היינו כבר מזמן הופכים
את עזה למדבר צחיח ואף אחד לא היה יודע שיש חיים בגדה המערבית, אבל צה"ל
הוא הרע, הוא חסר האחריות, הוא זה שפוגע באנשים ללא אבחנה ולא אדון שי
ודומיו.
כנראה שאנשים שוכחים שהם חיים כאן רק בזכות צה"ל, והעובדה שהשכנים רק
מחכים לאות החולשה הקטן ביותר כדי לעשות לנו טרנספר לצד המערבי של חוף הים
התיכון.
כנראה שהם שוכחים שלפני שהיה צה"ל או מדינת ישראל או כיבוש, ערבים טבחו ביהודים, עשו פרעות, ואף אחד לא עצר אותם
גם לא המשטר הבריטי הנאור שלהפך, עזר לערבים בנשק ומעצר פעילי מחתרות.
כנראה שאותם האנשים שוכחים שמתחת למדים יש אנשים בשר ודם, אנשים עם רגשות, אנשים שמשרתים בסדיר ובמילואים,
אנשים שתורמים מעצמם מעל ומעבר, אנשים שנפגעים בצורה קשה מדברי ההסתה
המגמתיים והבוטים של אותו המחנה שמתהדר בנוצות הנאורות והסובלנות.
אותו המחנה שפוגע בחיילים אף יותר מאויבנו וגורמים לנזק לאין שיעור לחיילים המשרתים בפועל ולאחוז הגיוס העתידי.
יכולתי להמשיך לכתוב עוד ועוד אך איני רוצה להלאות אתכם.
אני מניח שהבנתם לאן אני חותר ואין לי צורך להמשיך.
מה שעוד יותר מצער אותי שיש כלכך הרבה דברים שהייתי יכול לספר אך איני יכול מטעמי אבטחת מידע.
דברים שאולי היו משנים הרבה דעות שליליות כשל שי ודומיו.
עצוב.
נשבר לי.
נשבר לי מלהגן על עצמי מפני אלו שאני אמור להגן עליהם.
אבל מחר כמו בכל בוקר אני אקום ואלך לעשות את עבודתי נאמנה, למרות התסכול
והרגשת ההשמצה כדי שעוד כמה שי ענבלים יוכלו לכתוב בחופשיות עד כמה אני רע.
מעניין מתי אני אגיע להבנה שזה פשוט לא שווה את זה יותר? מקווה שאף פעם כי אז מצבנו יהיה בכי רע.
| |
ישרא מעצבן וישרא מעניין
מה קורה ביז'ואים וביז'ות?
נושא חם חדש, לכל בלוגר ישראלי ממוצע יש מה להגיד העניין.
הרי תמיד אנו יכולים למצוא 10 - 999999999999 דברים שמעצבנים אותנו ב_______ (מלא את החסר)
עריכה: פוסט זה לא יופיע בנושא החם כיוון שהחלק השני חורג מהמסגרת הנוקשה והמחייבת של ישראבלוג (ראו תגובות של טליק העורך)
כנראה שישרא שמור על חוות שרתים סודית בפאתי טהרן, או במעמקי הכור בבושהר. טוב נו.
אז גם הביז'ו שלכם החליט להרים את הכפפה.
10 דברים שמעצבנים אותי בבלוגים.
1. פוסטים בני מילה אחת. תמיד אותה המילה. מהי? "למטההההה!!!111" כלומר הקפצות לכל מי שלא הבין.
דרישת הצומי המוגזמת הזאת. רוצים לעדכן? תכתבו פוסט יא עצלנים בני בליעל!
2. זה:
3.פוסט-תמונות, אם אומרים את זה מהר זה דומה בצורה מוזרה
ל"פוסטמונת"(פוסטמה קטנה). שזה בערך מתאר את מי שמעלה פוסטים של מילה וחצי
ומלא תמונות, חלקן לא מפוקסות ובחלקן לא ברור מה מצולם. להוציא כמובן
מהכלל פוסטים של תמונות אומנותיות, לא להתבלבל עם תמונות של חצי עין
בצילום עצמי של ילד אימו מסכן שחייו קשים הם עד אין קץ.
4. אנשים שמגיבים נאצה שלא תחת הכינוי הקבוע שלהם בבלוג (שלא כמו הביז'ו
שלכם שפותח חזיתות לרוב, כן בכינוי האמיתי שלו). או אפילו בכמה כינויים
שונים (בהפרש של דקה). כן אידיוטים רואים בסטטיסטיקות מתי נכנסת, ומאיזה
בלוג, ומתי הופיעו תגובות. זה כמובן יכול להיות צרוף מקרים אבל יש גבול.
5. בהמשך לנאצה מכינויים זמניים אי אפשר שלא להגיע לכך שאיני אוהב עלבונות וקללות שמגיעות לפסים אישיים,
אני כמובן לא מדבר על לכתוב למישהו שהוא אידיוט, זה בסדר, אבל להתחיל לפרט את כל היסטורית העבודות של אמא שלו
בתוספת תאורים צייוריים של מה היו עושים לאחותך הקטנה זה קצת מוגזם.
6.כניסות (דווקא כמות נכבדה מאוד שלהן) מגוגל של אנשים שמחפשים פורנו. (ראו להלן את הרשימה בצד של איך מצאו את הבלוג שלי)
7. אנשים שנכנסים לבלוג דרך הנושא החם או המלצות ולא חושבים אפילו בטעות ללחוץ על "לבלוג המלא".
8. אנשים שלא מגיבים בבלוגים של אנשים אחרים אלא רק לתגובות בבלוג שלהם. אהבתם פוסט של מישהו?
במקום להנהן כמו כלבי דשבורד ולחייך כמו מישהו שהרגע השתחרר מעצירות קשה
פשוט תשאירו תגובה לאותו הכותב שאהבתם את הפוסט שלו. זה אותו כסף כמו רק
לקרוא. קמצנים? או אגואיסטים?
9.בלוגרים שלא יכולים לכתוב משפט בן יותר מ4 מילים. או כאלה שכותבים ללא
סימני פיסוק כלל, או,כאלה, שתוקעים: אותם. סתם,בכל\מקום!!!!1111
10. בלוגרים הנוהגים כמו כל ישראלי ממוצע וכותבים רק שמשהו מעצבן אותם. ולכן אני אכתוב גם 10 דברים שאני אוהב בבלוגים!
10 דברים שביז'ו אוהב בבלוגים
1. בלוגים בעלי מסר, או בלוגים אמנותיים.
2. ניסיון העורכים לתת במה שווה לכל הדיעות. היו בהמלצת העורכים אנשים שכתבו דעות ימניות, שמאלניות, פמניסטיות, חדשות, ישנות וכ"ו.
3.תגובות מפרגנות. אמנם ישרא כמו בעצם ישראל לוקה בחוסר של כאלה. אבל תגובה אחת כזאת שווה 100 תגובות נאצה.
4. קלות העיצוב שממשק המשתמש של ישרא מציע. כן שמעתם אותי. העיצוב כאן הוא
קל וגמיש יותר מלצורך העניין העיצוב בסביבת בלוגים אחרת שמטעמי צנעת הפרט
רק נרמוז ששמה הוא כשל פרי הדר בינוני.
5.פוסטים של מתבגרים שגורמים לך לערער על הדעה המתחזקת שהנוער הופך ליותר מטומטם עם כל יום שעובר.
6.אנשים שעושים מנויים לבלוגים שמצאו חן בעינייהם (זה משהו שמחזק את הכותב וגורם לו להשתבח עם הזמן)
7.המעבר הקל בין בלוגים שמאפשרת עמודת "היו פה" בסרגל הצדדי של הבלוג.
8. פוסטים ותגובות המאפשרים לפתח דיאלוג עם בעל הבלוג או שאר המגיבים. מדהים לאן אפשר להגיע בצורה הזו.
9.תקראו לי רע אבל אני מאוד נהנה ואוהב לראות התכתשויות קטנות בין מגיבים או בלוגים שלמים. לרוב זה פשוט מצחיק.
אין דבר פסול בזה. הרי בסוף אנו כאן בין השאר לצורך בידור. וישרא הוא כמו קוליסאום אחד גדול.
10. המכולת של הגרוזיני! הביז'ו הזה פאקינג שולט!
בקיצור חברים. לא צריך כל הזמן רק להתלונן!
חייכו! כי מחר יהיה יותר גרוע! וגם אז חייכו ותחשבו יותר על הרשימה של מה אוהבים ולא על הרשימה של הדברים שלא!
סיכום ביניים: 10+ ו10-
לתשלום 0 ש"ח
עודף 0ש"ח
| |
לדף הבא
דפים:
|  כינוי:
הגרוזיני מהמכולת בן: 39 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
