אווקי. אז קודם כל- תודו שהכותרת פשוט גאונית. גאונית ! (=
אוקי. הרגע שמתי לב שאו שאני לא מעדכנת חצי שנה, או שאני מעדכנת כל יום. אני מוזרה 
.
>< >< >< >< >< >< >< >< >< >< >< >< >< >< >< >< >< >< >< >< >< ><
אז אני עוברת תקופה דיי מוזרה בזמן האחרון. שתבינו, שאני הילדה "השקטה" שמנהנת בראשה ועוזבת את המקום. אף פעם לא באמת
הבעתי את דעתי, לא השתתפתי בשיעורים, לא הייתי המצחיקה ואילו לא זאת שמשחילה בדיחה. כל המורים והילדים תמיד היו אומרים-
" מאיה היא ילדה שקטה,נחמדה,חכמה ומשקיעה" אבל הם לא ידעו. וכבר לעולם לא ידוע שבתוכי לא הייתי שקטה בכלל.
היום,עכשיו אני מדברת,צוחקת ומצחיקה,צינית,חצופה,עומדת על שלה לא מפספסת ולא נותנת שיפגעו בה ואם מישהו מצליח היא כבר תדאג להחזיר לו.
אבל איפושהו שם, עמוק בלב [חדר ימין,קומה 2 צינור 4 משמאל] מתחבאת המאיה השנייה. הביישניץ,השקטה,המרירה,הלא-מתערבת,הספקטית,
הב ו ד ד ה.
אז אני מנסה להדחיק אותה. לצחוק להנות.. אבל לפעמים כשיש לי רגע אחד של שקט אני מתחילה לבכות. פשוט לבכות. בלי סיבה ואני לא תמיד אדע על מה. ובעצם, על הכול. על הכול אבל על כלום. היא שם. והיא לא תעלם. מה שאני לא אעשה. וכמה שאני לא אנסה היא תשאר בתוכי. יוצאת למתקפות פתע כזאב ערבות רעב. הורסת כל חלקה טובה. מבחוץ ? אף אחד לא ידע על כך. כולם יכחישו. ואני אכחיש. אבל לאט לאט אני מבינה, שהיא חלק ממני. ושהיא לא רוצה להזיק. זאת פשוט ה י א. וככה היא רוצה ואוהבת. וגם לה מגיע לבטא את עצמה.
אז בטח עכשיו אני נשמעת כמו איזו משוגעת מארץ עוץ. ואולי אני באמת כזאת. כל אחד מאיתנו הוא כזה. אז לא, אין לי פיצול. תוך כדי כתיבת הפוסט הזה, בבלוג שומם שאף אחד לא קורא הבנתי פתאום שהמאיה הזאת היא לא איזה יצור נתעב ודכאוני. היא בעצם, א נ י.
יש לי הרבה צדדים. מוכרים יותר,מוכרים פחות,מלבבים,חכמים,מצחקים,כייפים,דכאוניים,עצובים,מרירים אבל כולם יחד הם בונים אותי, והגיע הזמן שאני אדע לקבל את כולם.
את כל אחד בנפרד ואת כולם יחד. ולהתחיל ללכת בדרך הבטוחה ובסוף להגיע לאוצר. בטחון עצמי.
שיהיה שובע טוב (=
עם כל הפיצולים. שמות יוענקו ויפורסמו הזדמנות XD
פריצה למאיוווצצצ' אני אוהבת אותך כל כך!!!!! 3>3>3>
ממני נומנום D:D:D:D:D:D:D:D: מוחעחעחעחעח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: