טוב , אז זה מיותר להגיד שכבר היוא לי המון בלוגים,בלוג סיפורים,עיצובים,בלוג משותף עם חברה,בלוג אישי וכמעט בלוג דיאטה.
אבל כרגיל,אף בלוג לא התעדכן והחזיק מעמד הרבה זמן,אתם יודעים,הסיפור הרגיל של ביה"ס-הורים-חברים-וכו' .
אבל מסיבה מסוימת לא באמת מחקתי אף אחד מהבלוגים האלה,והם עדיין אי שם,בישרא,כמו עוד מאות או אלפי רוחות הבלוגים D:
אבל לא מחקתי כי האמתי שכל בלוג הוא תקופה.כל בלוג הוא משהו מהחיים.מהחיים שלי : O .ובעצם,היו לו חיים משל עצמו ....
[שלוש שורות רצופות שמתחילות ב-"אבל". שיא של ממש.]
אז עכשיו היה לי רגע.
רגע שהייתי צריכה לדבר עם מישהו ופשוט אין עם מי.
רגע שיש לי כ"כ הרבה מה לומר אבל שום מילה לא יוצאת החוצה.
רגע שאני מרגישה שאני לבד בעולם.
רגע שאני מרגישה שהכול מתמוטט ושלאפחד,פשוט לפאקינג אפאחד,לא אכפת יותר.
רגע,מהרגעים האלה.
מהרגעים האלה,שבשבילים המציאו את הבלוגים.
וזאת ההארה שלי.
אני לא רוצה , לא באמת רוצה לדבר . רק רוצה לשחרר קצת את המועקה הזאת בבטן,שעדיין קצת לוחצת,אבל הרבה פחות.
התקופה הזאת הייתה התקופה הכי קשה. ריבים,אהבה,לב שבור , מה זה שבור?! מרוסק. , איבוד חברים , צבריתם מחדש,חברה הכי הכי חדשה,הרגשה שכולם שמים עליי זין , כי זה הבלוג שלי,אז אני לא צנזר פה כלום.כ ל ו ם. וקשה,כ"כ קשה.ועדיין יש קווץ',נוראי,כואב,מאכזב,לוחץ,מבקר,בונה,הורס בבטן.מהסוג הרע.
מהסוג הכואב.תקופה כואבת.
שתעבור ?
למה אני כ"כ אוהבת אותו ? עדיין ? אחרי הכול ?
ולמה עדיין כ"כ אכפת לי ממנה ? אחרי כל מה שהיא עשתה ? למה אני מתגעגעת אלייה ? א שזה בעצם אל הבנאדם שחשבתי שהיא ? הרי תיכננו את כל החיים שלנו [לא בקטע לסבי,לא] והכול נעלם.פוף.
הקווץ' כואב,האצבעות מקלידות מעצמן.אבל משהו עוצר את המילים . לא רוצה יותר . די .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: