לפני שש שנים אתה אומר שראית אותי באיזה רכב באיזה רמזור ושאלת עליי. 

התחלת איתי, התאהבנו ואז טסת ושברת אותי לגמריי, באמת. לגמריי, בכיתי כמה שנים, התגעגעתי כמו מטורפת רציתי שהכאב יעלם רק שיעלם.

כשטסתי להודו אמרת לי שכדאי לי לחזור, כי אתה שוב במקום שאתה רוצה אותי קצת לעצמך, וחזרתי ובאתי אליך כדי שתתחרט ומאז עברה שנה כמעט בלי לדבר בלי תקשורת. 

שברת אותי שוב.

אתמול בלילה, כשראיתי את הפנים שלך שוב, הלב שלי רטט, העיניים נצצו לי, ולא התכוונתי בכלל לתת לך מעמד שכזה, אבל אתה פשוט גונב אותו ממני, אז מה זה משנה. 

בילינו יומיים נפלאים ביחד, וקצת בא לי שתעלם מכדור הארץ או מהתודעה שלי כי אני יודעת שאתה חוזר תמיד רק כדי לגרום לי להתבלבל ולאבד את עצמי בתוך הכחול של העיינים שלך, בתוך הריח והשיער וההכל המושלם לא מושלם שלך.

אני מנסה לא להישאב לתוך המערבולות ורוצה לטבוע בך במקביל.

אתה מבלבל אותי, אתה גונב הכל ואני מרגישה מרומה בתוך עולם של אכזבות.