נשברתי מולך היום.

הכל כבר צף ולא יכלתי לעצור את החושך מלחדור לתוכי.

ואז שחררתי לו רק קצת אבל הבנזונה לקח הכל.

היית מקסים, יותר ממקסים אפילו משהו כמו קרוב למושלם.

וזה הרגיש כל כך טוב, כל כך נכון.

אני אוהבת, בכל חלק בגוף שלי, אותך!

כל הגוף שלי צועק אותך!

הכפות רגליים שלי מחפשות את שלך.

הברכיים שלי לא מבינות איפה עוד זוג פיקות חורקות 

והרגליים שלי רק מחפשות להשתלב בזוג רגליים אחר, שלך.

האצבעות לא יודעות איך להיות כשהן לא מטיילות לך על הגוף.

השפתיים שלי מחפשות קצת שפם להתחכך בו ואחר כך ממש לגלות זוג שפתיים מושלמות שרוצות אותי כל כך קרוב.

הלשון שלי רוצה לדבר עם שלך בשפה של לשונות ולחדור כל כך עמוק אל תוך הגוף שלך.

האף רוצה לנשק אותך כמו אסקימוסים.

אבל העיינים.

העיניים שלי באמת בודדות עכשיו.

הן לא מוצאות שום נשמה להאחז בה, הן רוצות להתפס על העיניים שלך,

להכנס עמוק אל תוך הנשמה שלך ולהבין. רק להבין בלי לדבר.

הן רוצות לרצד בין עין אחת לשניה ולקלוט את הכל.

וכשהן נפקחות בבוקר הן רואות כרית. והכרית היא לא הנשמה שהן רוצות לראות,

מיד הבדידות קופצת לתוכן, והן נשארות במצב המתנה מסוכן.

כל הגוף שלי צועק אותך,

ואני מנסה להסביר לו בעזרת המוח שיש דבר הזוי כזה שקוראים לו זמן.

זמן יביא את הגוף שלך אליי ויקרב את הנשמה שלך אל שלי.

זמן שיעבור כשהוא יעבור, אי אפשר לזרז אותו ואי אפשר להריץ אותו קדימה או כלום.

הגוף לא מבין, הוא כמו ילד.

והמוח הוא המבוגר האחראי בכל הסיפור, והמוח מתוסכל מלנסות להסביר לגוף והגוף מתוסכל מלנסות להבין את המוח.

כל הגוף שלי צועק אותך, רוצה אותך, בוכה אותך ונושם אותך.

כבר אין דרך לעצור את האהבה הזאת עכשיו.

פשוט תחזור אליי כבר.