מתחת לשמיים

   כל בוקר אני מקדישה לך זמן מיוחד. זמן שהוא רק שלך.

אני שמה משקפי שמש על העיניים, אוזניות באוזניים, שמה את המוזיקה שלי וחושבת עלייך.

סדר היום שלי הוא עמוס, וכל שנייה אני צריכה לתת קשב לנושא אחד. המון אנשים מתקשרים והמון אנשים מגיעים אליי למשרד.

אתה תמיד עולה לי במחשבות בין שיחת טלפון אחת לשנייה. אבל מחוסר ברירה אני מזיזה אותך הצידה- כי החיים ממשיכים.

אבל מגיע לך זמן משלך.

כבר כמעט חודש שאתה לא כאן. ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה.

לפעמים לא בא לי לראות את כל החברים, כי זה מזכיר לי שאתה לא איתנו.

ולפעמים בא לי לראות רק אותם, כי הם מזכירים לי אותך. ואני מפחדת לשכוח.

תעזור לי.

אני לא יודעת איך להתמודד עם זה.

אף אחד מאיתנו לא.

משחקים אותה גיבורים ועושים את מה שהיית אומר לנו לעשות כל הזמן. ללכת לטייל ולבלות.

אבל בלעדייך שום דבר לא אותו דבר.

אני אוהבת אותך.

ומתגעגעת. כל-כך מתגעגעת.

אתה באמת לא הולך לחזור. הא?