אתמול היינו אצלך בבית.
וזה כבר לא חדש, כי בתקופה האחרונה אני נמצאת שם יותר ממה שאני נמצאת בבית שלי.
אבל אתמול היינו שוב כולם. עם המשפחה שלך. בבית שלך, בלעדייך.
והטלוויזיה שידרה את הסרטונים שהכנו, ותמונות שלך רצו ברקע עם שירים עצובים.
וזה היה עצוב.
אבל אז התחיל סרטון שלא הכרתי, ופתאום שמעתי את הקול שלך. אחרי כל-כך הרבה זמן.
ופתאום הרגשתי שאתה שוב חי. שאתה יושב לידי במעגל חברים הזה, ומדבר.
אלוהים,
איך התגעגעתי לשמוע אותך. איך התגעגעתי לדבר איתך.
איך התגעגעתי אלייך.
כבר יותר חודש שאתה לא כאן,
וזה לא נהיה קל יותר.
משהו בי מסרב להאמין שהלכת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
